מאגר סיפורי מורשת

שמי לבנה, אני בת 63, יש לי שתי בנות, בן ושבעה נכדים. נולדתי במרוקו. אינני זוכרת הרבה משם, רק את הבית שהיה לנו ואת הרחוב הארוך בו גרנו. עליתי לארץ בגיל 8. נולדתי בשנת 1960.

השנים שהכי זכורות לי הן שנות ה-70-80. אני זוכרת בשנות נעוריי שלא היו הרבה עיסוקים כמו היום, אז תמיד חיפשנו מה לעשות. היינו משחקים הרבה מאוד, כל הזמן. אני הכי אהבתי לשחק קלאס. גדלתי פה, במעלה אדומים, וזו תחושה נפלאה לחיות בעיר שבה נולדתי ולגדל פה את הילדים שלי שמגדלים פה את ילדיהם.

החברה שהכי זכורה לי הייתה שושנה. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אני והיא היינו הולכות ביחד לבית הספר וחוזרות ביחד כי גרנו באותו בניין. היא הייתה מאוד חכמה ולימדה אותי חשבון כי הייתי מתקשה בתחום. אינני זוכרת את שם בית הספר בו למדתי, אך אני זוכרת שהוא היה קרוב מאוד לבית שלי ועם זאת, תמיד הייתי מאחרת. אבל אהבתי ללכת לבית הספר, להיפגש עם חברות ולהרחיב את הידע שלי. המקצועות שלמדו היו חשבון, לשון, תנ"ך ואנגלית. אני זוכרת במיוחד את המורה שלומית המכונה גב אדלמן. היא הייתה חברה טובה של אימא שלי והיא לימדה אותנו לשון, היא זכורה לי במיוחד כי היא הייתה מביעה חמלה ואמפתיה כלפי כל התלמידים, מה שהיה תכונות נדירות למורה בזמני. 

אני עובדת במוקד העירוני של מעלה אדומים, אני מאוד אוהבת את עבודתי ואני עובדת שם כבר 28 שנים. בחרתי לעבוד במוקד כדי לעזור לאנשים בצורה פשוטה אך משפיעה. אני נהנית גם בזכות חברותיי לעבודה, שהופכות את הסביבה לנעימה יותר וכיפית.

נישואים והקמת משפחה

הכרתי את בן זוגי אלי כשהלכתי לקנות עגבניות לסלט ובמרכול נגמרו העגבניות, אז אלי הוציא ארבע עגבניות מהשקית שלו והביא לי  אותן. מאז ידעתי שמה שיחסר לי – הוא ימלא.

סבתא לבנה בירח דבש בכנרת

הלידה של בתי הבכורה ובני הקטן הייתה קלה מאוד ונמשכה מעט מאוד זמן. לעומת זאת, לידת בתי האמצעית הייתה לידה קשה מאוד, היא נולדה פגה ומעטים היו הסיכויים שלה. בנויה וניצן (נכדותיי הראשונות) טיפלתי המון ולרוב הן היו תחת חסותי. שאר נכדיי נולדו בעשור האחרון בהפרשים נמוכים. 

מבחינת אירועים משפחתיים מיוחדים, אני זוכרת במיוחד את החתונה של בתי סיוון. זה היה בין האירועים היחידים שכל המשפחה המאוד מורחבת הייתה, אז הייתה שמחה גדולה והמון מפגשים בין אנשים שלא פגשתי שנים. 

כיום

סדר היום שלי מתחיל בחמש בבוקר כשאני יוצאת לעבודה. בשתיים בצהריים אני חוזרת הביתה, דואגת למטלות הבית ובערב אני מתקשרת מדי פעם לילדים שלי להתעדכן ולבדוק מה שלומם.

שאלת אותי מה החלום שלי. זו אומנם נשמעת תשובה עצובה, אבל אין לי חלום. הגשמתי את כל חלומיי, יש לי משפחה אהובה, בעל מדהים ועבודה טובה. זה מספיק לי. 

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה הייתה נוראית בשבילי מכיוון שבעלי אלי נמצא בקבוצת סיכון גבוה, אז כל תקופת הקורונה החמרתי את עצמי כפול מכולם וזה הרגיש ממש כמו כלא. הכי כאב לי שלא היו לנו את ימי שישי בהם אני מבשלת המון אוכל וכולם באים ואנחנו עושים ביחד קידוש. 

מסר לעתיד

לאדם יש בערך 100 שנה לחיות וזה נשמע אולי הרבה אבל זה כלום, אז אל תפחדי אף פעם לקחת סיכונים – כי חיים שלמים מלאים חרטה לא עדיפים על ההשלכות.