מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה סעדה, נולדתי בשנת 1947 בעיר פריז שבצרפת. אמי, איזבל, נולדה בהונגריה ואבי, חואן, בספרד. אמי לא יכלה לטפל בי עקב בעיות בריאותיות קשות לכן הועברתי לפנימייה בה שהיתי עד גיל 7. כשמלאו לי 7 שנים, אמי חיפשה עבורי משפחה יהודיה מאמצת. את אמי המאמצת, אמי הביולוגית פגשה בבית חולים מאחר שחלתה במחלת הסרטן. שתי אימהותיי נפטרו בזו אחר זו בהפרש של כשנתיים בלבד.

את רוב ילדותי העברתי בפנימיות. בגיל 10 אבי המאמץ שלח אותי לפנימיה יהודית בשוויצריה. אף פעם לא היה לי משעמם שם, מאחר שכל יום עשינו פעילויות שונות כגון: החלקה על הקרח, ניגון בפסנתר, תפירה, סקי, טיולים בהרים, שחייה, רכיבה על סוסים ועוד. בפנימיה היו ילדים מכל העולם שדיברו שפות שונות לכן כדי לתקשר איתם למדתי שפות חדשות. למרות כל הפעילויות המהנות, היו גם רגעים קשים. כשההורים של חבריי באו לבקר אותם הרגשתי בודדה וקינאתי בהם שיש להם עדיין משפחה שדואגת להם ואוהבת אותם.

בגיל 16 עזבתי את שוויצריה וחזרתי לפריז. בגיל 17 טסתי לאנגליה, שם חיכתה לי משפחה יהודיה. למדתי קצרנות במשך שנתיים בבית ספר פרטי באוקספורד. גרתי באנגליה שלוש שנים. זו הייתה תקופת הביטלס, מאוד אהבתי את השירים שלהם ועד היום אני שומעת אותם. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, עליתי לארץ ישראל באמצעות סירה קטנה. כשהגעתי לארץ, לחיפה, לקחו אותי לקיבוץ. הקיבוץ הזכיר לי את הפנימייה בשוויצריה שמאוד אהבתי. בקיבוץ, ישנתי בצריף עם עוד עולים חדשים. במהלך היום למדנו עברית ארבע שעות ועבדנו בפרדס בקטיף תפוזים ארבע שעות נוספות.

לאחר שישה חודשים עזבתי את הקיבוץ ונסעתי לתל אביב. בערך בגיל 21 התחלתי לעבוד כדיילת קרקע למשך חמש שנים. בגיל 24 פגשתי את סבך באירוע בתל אביב. היינו מנגנים יחד בכלי נגינה. ב- 1972, שנה לאחר שסבא מצא את האומץ להציע לי דייט, התחתנו. נולדו לנו שתי בנות אהובות, הבכורה נולדה כשנתיים לאחר החתונה והצעירה נולדה שלוש שנים לאחר ההיריון הראשון.

כיום, אין לי עיסוק מיוחד היות שחשוב לי להיות לצד בעלי ולתמוך בו בכל רגע, לכן אני רוב היום בבית, משחקת בקלפים, מכינה אוכל, נחה וכו'. הגשמתי את החלום הכי גדול שלי, לבנות משפחה מאושרת ולזכות לראות את הילדים והנכדים שלי שמהווים הכל עבורי, גדלים ומאושרים.

הזוית האישית

אנאל הנכדה המתעדת: התעניינתי מאוד לשמוע את סיפור חייה של סבתי. שמעתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי עליהם והפתיעו וסקרנו אותי. ראיתי כמה סבתא התרגשה לספר את סיפורה. הבנתי כמה קשה היה לסבתי ואני מאוד מעריכה שהסכימה לשתף אותי בסיפורה האישי.

סבתא לאה: מאוד שמחתי שאנאל בחרה לראיין אותי. התרגשתי מאוד להיזכר בזיכרונות מהעבר. זו הייתה הזדמנות מעולה לבלות עם נכדתי האהובה ולהתקרב אליה. המסר שלי לדור הצעיר הוא לא לאבד תקווה, לא לוותר, להישאר חזקים, תמיד להאמין בה' גם ברגעים הקשים.