מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה וילינגר, נולדתי ב 1954 ביפו. אני קרויה על שמה של סבתי, אמא של אבא שנספתה בשואה.

ההורים שלי מעולם לא קראו לי לאה הם המציאו לי הרבה שמות חיבה. האהוב ביותר היה צ'ילוגום, פירושו בהונגרית כוכב שלי. היום אף אחד לא קורא לי כך יותר. הנכדים המציאו לי שמות חדשים.

ההורים שלי עלו לארץ מצ'כוסלובקיה בשנת 1949 זמן קצר לאחר קום המדינה. שניהם שורדי שואה שעשו עליה בשמחה, כדי לפתוח דף חדש בארץ. כל האחים והאחיות של אמא ששרדו את השואה עלו לארץ בשנים אלה, האחיות של אבא לא שרדו. עם המשפחה המורחבת שלי (דודים, דודות ובני דודים), אנחנו שומרים על קשר הדוק כל השנים. כולנו דיברנו הונגרית.

ילדותי

כל שנות ילדותי גדלתי ביפו במושבה הגרמנית. למדתי בבית ספר "קארו" שהיה בית ספר דתי עד כיתה ג' ,ומכיתה ד' עד כיתה ח' בבית ספר "ויצמן" החילוני. ביחד עם חלק גדול מהחברים בוויצמן עברנו לבית הספר התיכון עירוני ז'. עד היום אנחנו שומרים על קשר ואפילו יש לנו קבוצת וואטסאפ משנת 2013, "פרלמנט עירוני ז".

את שנות ילדותי הראשונות העברתי במשחקים ששיחקנו "במגרש" שהיה באמצע השכונה. אני וילדי השכונה שיחקנו במחניים, עמודו, גולות, קלאס וקפיצה בחבל. רוב הזמן הבנים תפסו את המגרש למשחק כדורגל,אבל במחניים הם שיתפו את הקטנים ואותנו, הבנות.

חוויית הצילום

שבת בבוקר יום יפה שמש אביבית זורחת ביפו קומה שלוש. אבא אמא ושתי ילדות מתארגנים לרדת למטה להצטלם. צריך להתלבש יפה ולהסתרק אבל צריך גם "להזדרז שהשמש לא תברח" אבא אמר וגם "שלא תסנוור יותר מידי" כי אז אני דומעת ולא זוכרת לחייך. לוקח זמן עד שאבא מסדר את המצלמה בזווית הנכונה. כל צילום הוא סוג של חגיגה ושמחה, אמא עומדת ליד אבא ומסתכלת עלי ועל אחותי הקטנה בהנאה וגם קצת במתח ומציינת מידי פעם "תחייכו", אז אנחנו מחייכות.

ביום ראשון בבוקר אבא לוקח את הפילם לחנות הצילום "פוטו יונה" לשם הולכים כל הילדים בכל פורים להצטלם עם התחפושות. אנחנו לא הלכנו מפני שאותנו אבא אבא תמיד צילם. ביום שישי התמונות מוכנות, כולנו חיכינו לראות איך הם יצאו. כעבור חמישים ושש שנים אני אראה את התמונה לנכד שלי – נבו היקר.

סבתא ואחותה בחצר הבית במושבה הגרמנית ביפו

התמונה צולמה באביב 1965 (אני בת אחת עשרה  ואחותי בת ארבע), ביפו במושבה האמריקאית/טמפלרית בגינה מתחת לבניין מגוריי. ברקע אחד ממבני העץ של המושבה, היום אחד ממבני העץ המשוחזרים של המושבה שמושכת מבקרים רבים. באותה תקופה מצלמות ביתיות היו נדירות ורוב הצילומים היו מבוימים. הפיתוח של התמונות היה יקר נעשה רק בחנויות צילום, וכל התהליך לקח שבוע ימים. לאבא שלי היתה מצלמה כמוה ניתן למצוא היום רק בחנויות לעתיקות. הוא היה הצלם המשפחתי, שהנציח את כל האירועים המשפחתיים. אלבום התמונות המשפחתי הוא אחד הנכסים המשמעותיים בחייו. להצטלם היה סוג של טקס, לבוש חגיגי מוקפד לכבוד הצילום. המיקום היה נבחר בקפידה שישמש רקע מתאים כמובן, והיה צריך לבחור את השעה המתאימה כדי שהשמש תהיה בזווית נכונה אחרת הפילם היה נשרף.

שירות בצבא

ימים ספורים אחרי שסיימתי את בחינות הבגרות התגייסתי לחיל קשר. עברתי קורס צופן. למדנו לפי שיטה שהייתה נהוגה עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, המשמעות הייתה שהיינו צריכים ללמוד בעל פה ולזכור את כל הצירופים, גם אם מעירים אותנו באמצע הלילה. אני כבר יכולה לספר כי אחרי מלחמת יום כיפור השיטה יצאה מכלל שימוש, ובמקומה הונהגה שיטה חדשנית יותר. היינו דור אחרון לשיטה הידנית ודור ראשון לשיטה טכנולוגית. מצחיק לחשוב עם איזה כלים עצומים בגודלם עבדנו אז. בגלל מעטה הסודיות הייתי צריכה לחתום על ויתור נסיעה למדינות מסוימות (מזרח אירופה וארצות ערב) אחרי השחרור.

זיכרון שמלווה אותי שנים ארוכות הוא יום כיפור 1973, הייתי במשמרת בבור.  בשעה מוקדמת בבוקרו של אותו יום נפל דבר – מלחמה עומדת לפרוץ. בשעה שתיים נשמעו אזעקות ברחבי המדינה ופרצה מלחמת יום כיפור. הקולות והמראות מהמלחמה ההיא ילוו את בני המחזור שלי שנים ארוכות.

איך הכרתי את אפרים

היה לנו ידיד משפחה שקראו לו זאב אבל המקורבים קראו לו מניוש. הוא היה בן המקום ממנו הגיעו הורי בסלובקיה. פעם ל'בן המקום" היה מעמד של קרבה כמו דוד. כזה היה מניוש. הוא היה ספר במקצועו ורוב הלקוחות שלו היו נשים הונגריות. בצד המקצוע שלו הוא התעניין באומנות ונהג לנסוע לחו"ל לעיתים קרובות, כדי לבקר במוזיאונים. באחת מאותן נסיעות התיישב לידו במטוס בחור צעיר, הסתבר שהוא בן של לקוחה אהובה. כך לאחר בירור קצר הבחור הצעיר קיבל את מספר הטלפון שלי. הבחור הצעיר ששמו אפרים הגיע לדייט לבוש כמו חתן, ומה שכבש את ליבי היו זוג עיניים טובות ויפות. כעבור ארבעה חודשים התארסנו וכעבור עוד ארבעה חודשים נערכה חתונה. ממש לפני ארבעים וחמש שנים.

חלומות

כילדה אהבתי מאד לקרוא ספרים ולעיין באטלסים שנראו לי מרתקים ומסתוריים. הסקרנות הובילה אותי ללימודי גיאוגרפיה ולמחקר, שנמשך שנים ארוכות במטרה לפענח תופעות במרחב העירוני. היו לי חלומות נוספים שחיכו למימוש, חלקן באמת התממשו כמו עיסוק בעיצוב, צילום ובטיפול בילדים ומבוגרים באמצעות צילום.

הזווית האישית

נבו: החוויה שלי מהתוכנית של הקשר הרב דורי היא שהיה ממש כיף להיות עם סבתא שלי בבית ספר, ולצאת איתה מבית הספר. היה כיף לדבר עם סבתא שלי על העבר שלה, ועל הסיפור שלה.

סבתא: חוויה מרגשת במיוחד גם להיות עם נבו בכיתה, ולחוות אותו כחלק מהכיתה, לשבת איתו ליד השולחן להרגיש אותו תלמיד, וגם לחוות את ההתעניינות שלו הפניות שלו ההקשבה והרצון לקבל את כל הפרטים, ובעקבות זה לתרגם למילים את מה שאני יודעת ומרגישה באופן מדויק עבור נבו.