מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה ואני סבתא של מאיה. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אנחנו נפגשות כל יום ראשון בבית הספר "לב טוב " שבהרצליה ואני מספרת לה על  עצמי. הקשר שלנו תמיד היה חזק אבל עכשיו הוא מעמיק יותר ויותר. אני גדלתי ללא סבות וללא סבים. המשפחה שלנו הייתה קטנה, יש לי רק בת דודה אחת. ההורים שלי הם ניצולי שואה. רוב המשפחה שלהם נספתה בשואה.

דור שני לשואה

רבקה, אימא שלי, לא הפסיקה לדבר ולספר על עברה. היא דיברה וסיפרה יומיום לשכנות ולחברות. הן היו יושבות אצלנו במטבח ושופכות את ליבן.  אבא שלי, משה, שתק ולא סיפר דבר. אבל היו לו סיוטים והוא היה צועק בלילות. אז חיפשו אנשים קרובי משפחה ברדיו ודרך ארגונים שונים. ואבא מצא בני משפחה שלו באנגליה, שהיגרו לשם בשנות השלושים. הם שלחו לנו הרבה חבילות ובחגים גם כסף.

תולדות חיי הוריי

רבקה, אימא שלי, גדלה ב"קלוסובה", עיירה קטנה באוקראינה (שטעטל) שבמחוז ווהלין. לפני המלחמה האזור היה שייך לפולין. היא התייתמה מאמה תמר בגיל תשעה חודשים, האם מתה מדלקת ריאות, באותה תקופה עוד לא הייתה אנטיביוטיקה. כאמור, לא הכרתי אותה וגם אין לי תמונה שלה ואני לא יודעת איך היא נראתה. לאימא אז היו שתי  אחיות: ציפורה בת שלוש ולאה בת חמש. אביה אהרון טורק התחתן כעבור שנה עם נחה ועבר לגור בכפר הסמוך. נולדו להם שלושה בנים. רק נפתלי, האח החורג, נשאר בחיים והיה אתנו בקשר. מי שגידל את שלושת הבנות היו הסבא יעקב והסבתא ריזעל'ה. הם היו מבוגרים והיו מטופלים בעוד שבעה ילדים, כמובן כבר גדולים ועומדים ברשות עצמם. כולם גרו בבית. מצבם הכלכלי היה קשה. הסבא היה נפח והיה בעיקר מתקין פרסות לסוסים. אמי מספרת שהם רצו למסור אותן לבית יתומים. הם שמו את הילדות בעגלה רתומה לסוסים, באמצע הדרך קיבלה הסבתא יסורי מצפון חזקים והרהורי חרטה, והם חזרו על עקבותיהם. מאז לא הסכימה הסבתא שהבנות יעזבו את הבית, גם כשאבא שלהן רצה לקחת אותן אליו. למרות היתמות והחיים ללא אבא, אמי הייתה מלאת געגועים לחייה בעבר, החיים שלפני המלחמה.  היא הייתה חוזרת ואומרת שהחיים פעם היו יותר יפים.

העיירה הייתה מוקפת ביערות. והיא זוכרת שטיילו שם וליקטו פטריות. בערב שבת הייתה קבלת שבת והיה זוהר בבית. הסבא, לאות חיבה, היה צובט לה בלחי והיא הרגישה נאהבת הייתה בעננים. היא ואחיותיה אהבו את הבית הרגישו בו טוב, הייתה בו דאגה ומסירות.

ארבע שנים היא למדה בבית ספר פולני וגם הלכה אחרי הצהרים לבית ספר פרטי בעברית. כשהגיעה לארץ ישראל ידעה עברית על בוריה. המקום היה ציוני, הייתה שם תנועת הנוער של "השומר הצעיר". והיה שם גם קיבוץ של החלוץ הצעיר, שנקרא "חוצבי האבנים" ובו עשו צעירים הכשרה לפני שעלו לארץ ישראל. כשסיימה ללמוד הלכה ללמוד תפירה אצל אחת מהתופרות בעיירה לאחר מכן הייתה העוזרת שלה.

אבא שלי, משה נויבאואר, גר בהאליץ, עיירה ליד העיר לבוב. המקום היה שייך לפולין, כיום זה באוקראינה. הוא היה הילד הבכור, היו לו שלושה אחים ואחות אחת. שמה של אמו היה לאה ועל שמה אני נקראת. שמו של אביו מרדכי. הדודים באנגליה שלחו לו תמונה שלהם ולפחות אני יודעת איך הם נראו. כאמור, הוא לא סיפר על עברו ואנחנו הילדים לא כל כך התעניינו ולא חקרנו בעוונותינו הרבים. מרוב שרצינו להיות ישראלים שמנו את העבר מאחור.

מלחמת העולם השנייה פרצה והפכה את עולמם של היהודים, נפסקה האידיליה. בשנת 1939 בחודש אוקטובר את חצי פולין כבשו הגרמנים ואת החצי השני כבשו הרוסים. זה היה על פי הסכם ריבנטרופ- מולוטוב. השטחים שבהם היו הוריי היו תחת שליטה רוסית.  בשנת 1941 בחודש יוני הופר ההסכם והגרמנים פלשו לכל פולין וזה היה הסוף של היהודים. ברגע ששמעו היהודים שהגרמנים מתקרבים, החלה בריחה המונית לעבר רוסיה – מי ברכבת ומי ברגל. אמי ואבי ברחו, הם הכינו לעצמם "פעקלה" והלכו אל הלא נודע. אימא שלי תמיד חזרה על המשפט: "הייתי בת 17 ללא משפחה, לבד בעולם."

מי שנשאר מאחור, נספה על ידי הנאצים. הם הקימו גטאות ומשם לקחו אותם אל בורות ההריגה. רצחו אותם עם רובים. אחותה של אמי שהייתה כבר נשואה לא רצתה להשאיר את סבתה לבד. נשארה גם היא ועוד רבים אחרים. אבי איבד את כל משפחתו. לא היו לי מצדו קרובי משפחה, מלבד הקרובים מאנגליה שהיגרו לפני המלחמה. הוריי – כל אחד לחוד – עדיין לא הכירו, עברו תלאות רבות עד שהגיעו לקזחסטאן. שם הם נפגשו, הכירו והתחתנו בדיוק שהסתימה המלחמה. מי ששידך ביניהם היה יהודי בשם פייבל ואשתו, טובה. הם היו חברים, קשרו את גורלם אחד בשני, מעין משפחה שנייה. בעת סיום המלחמה הם חזרו לפולין, רצו לראות מה עלה בגורל המשפחה, מה נשאר מהבית שהשאירו מאחור. במהלך המסע שמעו על הפוגרום בקיילצ ועל אנטישמיות שהולכת וגוברת. פולין שאחרי המלחמה לא הייתה מכניסת אורחים: הפולנים חששו שהיהודים חוזרים לבתים שהם פלשו אליהם. הם שינו מסלול ונסעו ברכבות לעבר גרמניה, שם הקימו בנות הברית לפליטים מהמלחמה מחנות עקורים. בדרך, בעיר שצ'צ'ין, נולד אחי יעקב, המכונה יענקלה, ביולי 1946. הוא נקרא על שם סבה האהוב של אמי.

עם תינוק בידיים הם חצו את הגבול והגיעו למחנה העקורים "האזנקה" שליד העיר "קאסל" בגרמניה. מחנה שנבנה על ידי האמריקאים. במחנה זה אני  נולדתי ב- 9 לפברואר 1948, שלושה חודשים לפני הקמתה של מדינת ישראל.  כשקמה המדינה, ההורים שלי רצו לעלות לחיות במדינה של יהודים. ההורים שלי שעברו סבל ותלאות רצו להגיע למקום מבטחים.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1949 עלינו על האונייה "הרצל" שעגנה בנמל מרסי שבצרפת. אני הייתי בת שנה ואחי בן שנתיים וחצי. בצפיפות רבה עם עוד הרבה פליטים שטנו בים והגענו בשעה טובה לנמל חיפה. מנמל חיפה לקחו אותנו למעברה בבאר יעקב. התנאים היו קשים אבל המקום היה בטוח, לאחר מה שעברו, לקחו הכל בפרופורציה.

היו לנו שתי דודות בארץ שהתחנכו בקיבוץ של קלוסובה בפולין ועלו לארץ בשנות השלושים וגם את ציפורה, אחותה של אמי – גם היא ניצולת שואה שעלתה בשנת 1947. הן עזרו לנו, ולאחר מספר חודשים הוציאו אותנו מהמעברה וסידרו לנו בית ערבי ביפו בשותפות עם עוד משפחה. אימא שלי לא הסתדרה כל כך עם המשפחה הנוספת ורצתה לעבור משם. בשנות החמישים החלו לבנות בארץ בתים ושיכונים לעולים חדשים. בשנת 1952 עברנו לשכונת ביצרון שבתל אביב שבה הוריי גרו עד סוף ימיהם ואני עד שהתחתנתי. בדירה החדשה היה רק חדר אחד אבל זה היה הכל – בית החלומות, כאילו שהגענו למנוחה ולנחלה. בהמשך הרחבנו את הדירה והייתה לנו גם חצר. לפני שלושה חודשים מכרנו אותה. בדירה זו נולדה אחותי הקטנה חיה ב-1958.

החיים בבית

הבית שלנו היה בית פולני. השפה בין ההורים הייתה יידיש. עד גיל שלוש לא דיברתי עברית אלא יידיש. אבא שלי – העברית שלו הייתה משובשת, בעיקר נושא של זכר ונקבה. אימא שלי אהבה לבשל, היא בישלה מרק עוף, לעטקס, רוגעלך ועוד מטעמים. היא הייתה מבשלת שעות במטבח וכל יום אוכל טרי. פעם בשבוע היא הייתה נוסעת בקו 33 לשוק הכרמל וחוזרת עם סלים מלאים. אבא שלי אהב לשיר ביידיש, עד היום אני זוכרת את הקול והשירים. לצערי, לא ירשתי את הכישרון הזה.

הייתה להם חבורה של שחקני קלפים שהיו נפגשים כל יום שישי. זה היה הבילוי המועדף שלהם. היחסים בבית היו מורכבים: אימא שלי הייתה דומיננטית ואבא שלי שקט. הם היו רבים לא מעט. היה פער דורות בינם ובין הילדים, הם באו 'משם' ואנחנו היינו הישראלים. גם בין הילדים לא תמיד שררה הרמוניה. אני בתור ילדת  "סנדוויץ" הרגשתי תמיד מקופחת, הרגשתי שאמי מעדיפה את אחי על פני והיינו רבים הרבה, כולל כינויים והאשמות. אחותי הייתה הקטנה והמפונקת. אתה ישנתי באותו חדר ואותה מיטה הרבה שנים. כיום כולנו ביחסים טובים.

תקופת הילדות

רוב הילדות עברה עלי ברחוב, וגם על רוב ילדי השכונה. אז לא הייתה טלוויזיה, לא היו טלפונים, התקשרנו דרך טלפון ציבורי שהיה ממש ליד הבית. היינו מתאספים בחוץ ומשחקים חמש אבנים, תופסת, מחבואים, חמור קטן. גם בבית שיחקנו לפעמים משחקי קופסא: קלפים, רמי, משחק סבלנות, קוביות, מונופול, דמקה, וגם שחמט. היו לי חברות טובות שאיתן הייתי נפגשת ובעיקר היינו מדברות. בערב היינו נשענים על הברזלים של הגדרות וצוחקים מהבדיחות של עצמנו, לפעמים היינו שוכחים לחזור הביתה. כיוון שלא היו אז טלפונים היינו שומעים את קריאות האימהות בקול רם אל הילד לחזור הביתה…

בגיל חמש הלכתי לגן חובה. עד אז הייתי בבית. אמי לא עבדה אבא שלי היה המפרנס. הוא עבד בבית חרושת "ארגז" בתור פחח. בגן חובה אני זוכרת את ארגז החול. יום אחד אימא שלי באה לקחת אותי והכובע שלי נעלם. היא הלכה לבית של דבורה שחשבה שהכובע אצלה. כמובן שהוא לא היה שם. הרגשתי מבוכה גדולה. אימא שלי עשתה לי בושות.

אחרי גן חובה הלכתי לבית ספר לכיתה א'. בשכונה שלנו לא היה בית ספר, היינו צריכים ללכת ברגל לבית ספר איילון בנחלת יצחק. אני זוכרת את מגדל המים שהתנשא משם. שם למדתי שעורי חליל. בדרך לבית הספר עברנו דרך בית הקברות של נחלת יצחק בחורף, היו שם הצפות. אלתרו שם גשרים מאבנים וכמובן הלכנו עם מגפיים. למדתי שם עד כיתה ג'.

בקיץ שבין כיתה א' ל-ב' חליתי בפוליו. צלעתי ברגל שמאל. מגפת הפוליו התפשטה אז בארץ בשנות החמישים. במשך חצי שנה לא הלכתי לבית הספר. היינו מבקרים בבית חולים הדסה בתל אביב אצל רופאים ועשינו פיזיותרפיה. נסענו באוטובוסים ואבא שלי סחב אותי על הכתפיים שלו. כמעט לאף אחד לא הייתה מכונית פרטית. אחרי חצי שנה קרה לי נס. יום אחד קמתי מהמיטה והלכתי רגיל. המחלה נעלמה. באותה עת בנו שתי כיתות בשכונת ביצרון ג' וד'. מכיתה ג' הלכתי לבית הספר החדש בשכונת ביצרון. לאחר שנה הרחיבו את בית הספר ובנו בניין גדול ,שתי קומות עם הרבה כיתות – מא' עד ח', בית ספר "הבונים". לימים שונה שמו ל"דוד בלוך". שתי הכיתות הראשונות הפכו לגני ילדים. למדתי שם עד כיתה ח' אני זוכרת את כל המורים והילדים כאילו זה היה אתמול. עם כמה חברות אני בקשר עד היום. הכיתה הייתה מאד מגובשת, היינו נפגשים כל יום שישי, במסיבות וברחוב. לא היה רגע דל. היו שירים, ריקודים וגם את המקובלים והמקובלות. היה אז חרם כיתתי על מלכת הכיתה, שהייתה התלמידה הכי טובה (החרם כנראה נבע מקנאה). למזלנו זה היה קצר.

מן המורים אני זוכרת לטובה את המורה לחקלאות, שהיה חתיך ובלונדיני וסבלני במיוחד. המורה קשטן של כיתה ז' וח' הייתה מאד קשוחה, היה שקט דממה בכיתה. היא לעולם לא הרימה את הקול. ולא נתנה עונשים. עד היום אני לא יודעת מה היה סוד הקסם שלה. בגיל ההתבגרות כבר הייתי בתיכון עירוני ו' שבתל אביב. הייתי נוסעת אליו כל יום בקו 33. זה היה בית ספר רק לבנות. למדתי במגמה פדגוגית ארבע שנים. לאחר התיכון למדתי הוראה ב"סמינר לוינסקי" כשנתיים. אירוע משמח היה שההורים שלי הפתיעו אותי וקנו לי טבעת ושרשרת זהב לגיל 16. אף פעם לא חגגו לי יום הולדת, גם לא לאחים שלי. גם לא קנו לנו מתנות. ההורים שלי לא היו אנשים שמחים. רק הדוד קרול היה מצחיק אותנו עד דמעות. תקופת גיל ההתבגרות היית תקופה מכוננת  בעיקר שזה היה בשנות השישים הנהדרות. הייתה מוסיקה קצבית ותוססת: הביטלס, אלביס פרסלי ועוד הרבה זמרים, הריקודים הטויסט והרוקנרול, חגגנו במסיבות ומועדונים. הייתה אופנה נהדרת: המיני, המקסי, תסרוקות, הייתה תחושה של שמחה וחופש. איפה הימים האלה?…

גיוס לצה"ל

בגיל עשרים, בסוף שנות השישים, אחרי מלחמת ששת הימים, התגייסתי לצבא. שירתי בתפקיד "מורה חיילת" בעיירת פיתוח ביוקנעם. עסקתי בביעור הבערות, דהיינו, ללמד אנשים מבוגרים קרוא וכתוב. גרנו כמה חיילות בבית רגיל בשכונת מגורים ביוקנעם עילית. הייתה תקופה נחמדה, הכרתי אנשים מעדות שונות ונחשפתי למאכלים שלא הכרתי ולתרבות שלהם. תמיד אחרי שיעור היו פותחים את השולחן והלב. הכרתי שם גם הרבה חברים.

טיול אחרי צבא

אחרי הצבא נסעתי בפעם הראשונה לחו"ל, נסעתי לבד. הייתי באנגליה וצרפת. הפלגתי באונייה "נילי" עד מרסיי, משם הגעתי לפריז ברכבת. שם הייתה לי משפחה וגרתי אצלם.

שלושה שבועות טיילתי וביליתי, משם המשכתי לאנגליה והייתי שם שלושה חודשים אצל קרובי משפחה של אבא שלי. למדתי קורס אנגלית וטיילתי בכל לונדון עם חברים.

חזרה לארץ

חזרה למציאות הארצישראלית, הייתי בת 22 וחצי. כל החברות שלי היו נשואות (אז התחתנו בגיל מוקדם), לחלקן כבר היו ילדים. היה לחץ חברתי לנישואים. גם אימא שלי לחצה עלי שאתחתן כבר. פניתי לכל החברות שיכירו לי בנים. בסוף חברה שלי רחל הכירה לי את ישראל, ששם משפחתו גליקליך, דהיינו – אושר ומזל ביידיש. לימים אחר שנה וחצי הפך להיות בעלי.. שנינו היינו בני 24 בלבד.

הקמת משפחה

החתונה הייתה באולם "ארמון" בתל אביב, הייתה תזמורת וכל תושבי המושב של בעלי, מושב "בניה", הגיעו וגם הרבה חיילים. הרב שלנו היה רב צבאי. אימא שלי הייתה האישה הכי מאושרת בעולם: לפי השקפת עולמה, אישה שמתחתנת היא אישה שמגשימה את עצמה.

קנינו דירת שלושה חדרים בפתח תקווה. זאת הייתה דירה של זוגות צעירים. כפיר הבן הבכור שלנו נולד כעבור שנה. בשנת 1973 הדס, אימא של מאיה נכדתי, נולדה, כעבור שלוש שנים ב- 1975. גרנו שם ארבע שנים ועברנו לדירה גדולה יותר בראשון לציון. ארז הבן הקטן  נולד ב-1982. שנה לאחר מכן, ב- 1983 עברנו לגור ביבנה בבית פרטי בשכונה צבאית.

כיום אנחנו כבר נשואים 51 שנה ומחזיקים מעמד.

באותה שנה בה כפיר נולד ב- 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. כפיר היה בן תשעה חודשים. בעלי שירת בצבא קבע, באותו יום באו לקחת אותו ואני נשארתי עם תינוק לבד. למחרת כבר עברתי לגור עם ההורים בשכונת ביצרון. בעבר נחשפתי למלחמות ישראל. במלחמת סיני בשנת 1956 הייתי ילדה, לא היו פצצות ולא הרגשנו אותה, אבל היה פחד. אני זוכרת שאימא שלי הכינה לכל ילד חבילה, ביידיש פעקעלה. היא אמרה: "אם נצטרך לברוח, תקחו את החבילה". הטראומה של המלחמה הגדולה הייתה טבועה בה עמוק.

כאשר כפיר היה בן שנתיים, פניתי להוראה מאחר וקל היה להיות עם ילד קטן, עובדים עד שעה אחת בצהריים לכל היאוחר, וגם יש חופשים. בעלי לא יכול להתפנות לילדים מאחר והיה איש צבא ולפעמים היה נשאר שבוע שלם בצבא. לימדתי בלוד כשלוש שנים. כשעברנו ליבנה, עבדתי כמורה כוללת בבית ספר "רמות ויצמן", שתי דקות מהבית. כשפרשתי מהוראה עבדתי כספרנית בבית ספר "נבון" שבחולון.

החיים היום

כיום, אני סבתא לשבעה נכדים: הגדול יהלי הבן היחידי, כבר בן 18 ובימים אלה התגייס לצבא. זוהר ושי לי, בנות 15, הילי 13, רוני בת 12, מאיה בת 11 ושירה בת 8. שלושת ילדיי: כפיר, הדס וארז כולם גרים בארץ.. כפיר גר בנס ציונה, יש לו שלושה ילדים, הוא עובד בתחום ההייטק. הדס גרה בהרצליה, יש לה שלוש בנות: מאיה היא הצעירה והקטנה. אתה אני בתכנית הקשר הרב דורי. הדס היא בוגרת שנקר ועוסקת בתחום העיצוב. ארז הוא הקטן, כבר בן ארבעים, הוא גרוש עם ילדה, גר לידי ביבנה, עוסק בתחום ההייטק. כל ילדיי למדו. לא כי היו לחצים מצד ההורים, להיפך – הם טוענים שהייתי אימא ליברלית ונתתי להם חופש להחליט ולבחור. יותר נכון, היתה להם מוטיבציה וגם לחץ חברתי – כל החברים שלהם למדו. כיום כולם עסוקים ועומדים ברשות עצמם. אני וישראל בעלי היקר רואים חשיבות בערך הלימודים: לא רק שזה נותן כוח ומשפר את מקומך בעבודה ובחברה, אלא גם שזה מעשיר את הנשמה ומפעיל את התאים במוח. גם אני ובעלי למדנו תוך כדי עבודה: בעלי השלים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטה הפתוחה. אני השלמתי תואר ראשון בסמינר לווינסקי. וגם כשהייתי קרובה ל-50, למדתי ספרנות בבית ברל ועבדתי.

הקשר שלי עם הילדים והנכדים הוא קשר טוב: נכדיי שהיו קטנים כל החופשים בילו אצלי והייתי באה פעם בשבוע לעזור להם, מוציאה מהגנים או מבית הספר, מאכילה אותם ולוקחת אותם לחוגים. ילדיי היו מאד עסוקים בעבודתם והיו זקוקים לעזרה. גם כשילדיי היו קטנים הוריי מאד עזרו לי. היום, כשהם גדולים, הם עצמאים ואני מבקרת אותם פחות.

כמשפחה אנחנו אוהבים להיפגש לארוחת שישי ובחגים. אימא שלי, אחרי שאיבדה את המשפחה בשואה, הייתה חוזרת ואומרת שהכי חשוב בחיים זה משפחה. זה נחרט לנו עמוק בלב ואכן נפגשים הרבה. בשולחן שישי אנחנו 14 איש. הילדים והנכדים – יש להם קשר עמוק וטוב. חוגגים לכל אחד מסיבת יום הולדת, עושים קהוט, שרים קריוקי ורוקדים. בחגים אנחנו מאד מסורתיים למרות שאנחנו חילונים, בסוכות אנחנו בונים סוכה , ביום כיפור הולכים לבית הכנסת, בפסח עושים ליל סדר וחוגגים עם המשפחה המורחבת. בכל יום שישי מדליקים נרות ועושים קידוש. עולים לקבר באזכרות פעם בשנה.

בגיל 68 פרשתי מהעבודה מאז אני פנסיונרית ונהנית מכל רגע. יש לי את החופש להחליט על סדר היום שלי. מסתבר שחופש ולהיות ללא מסגרת זה דבר טוב.

חיי השגרה שלי אולי יראו משעממים אבל אני אוהבת אותם. וכל בוקר שאני קמה אולי זה יראה כקלישאה אני מבקשת מה' שרק נהיה בריאים. אני מתעמלת פעמיים בשבוע בימי שני ורביעי בשעה שמונה בבוקר התעמלות בונה עצם בקאנטרי שליד הבית. ביתר הימים אני הולכת ברגל, עושה סיבוב של 40 דקות מסביב לשכונה. משתדלת לאכול בריא. כל יום שלישי אני הולכת לסרט במסגרת השלייקס. אני מבלה יפה יחד עם בעלי שגם הוא פנסיונר, וגם עם חברות. אני קוראת ספרים, מאחר והייתי ספרנית באתי במגע עם הרבה ספרים. כיום אני רשומה לספרייה העירונית. אני פותרת תשבצים וסודוקו. אני אוהבת טלוויזיה, רואה חדשות, סדרות וסרטים, שומעת הרצאות בקאנטרי וגם לומדת בעצמי ביוטיוב, בעיקר היסטוריה. מטיילת בארץ יחד עם צוות ארגון של גמלאי צה"ל. יש לי גם תחביב: אני מציירת להנאתי בבית בצבעי אקריליק על קנבס. לפני עשרים שנה הייתי בחוג ציור ופיסול. קירות הבית שלי מקושטים בציורים שלי. יש גם עבודות בית, אין לי עוזרת. למזלי, בעלי עוזר לי מאד.

מגיפת הקורונה קטעה את התכניות שלנו לנסיעות לחו"ל. אנחנו רוצים לחזור ולטייל באפריל-מאי. לפני כן היינו טסים פעמיים בשנה. חלק בטיולים מאורגנים וחלק רק אני ובעלי. היינו בכל מדינות אירופה וגם בסין וארצות הברית. אני רוצה לציין שלושה טיולים: טיול שורשים לפולין של בעלי שהיה מעניין ועצוב. כי כאן הושמדה יהדות אירופה. טיול שורשים לאוקראינה של הוריי ב-2013, פעם המחוזות האלה היו בתחומה של פולין. כיום אוקראינה במצב מלחמה והרס אז המצב רגוע ושקט. בטיול השתתפו כל המשפחה: אחי, אחותי, ורדה בת הדודה היחידה שלי וכל הילדים שלנו,  אפילו אסתר, קרובת משפחה מפריז. היה לנו מיניבוס ומדריך אישי דובר עברית. ביקרנו בקלוסובה העיירה של אמי, בהאליץ העיירה של אבי, בקייב, בלבוב, ובעוד מקומות. כל העבר והסיפורים קמו לתחייה. רצינו לנסוע לפני כן, כשעוד אמי הייתה בחיים, אבל היא אמרה: "למקומות האלה אני לא חוזרת, אין מה לחפש שם."

טיול נוסף היה לפריז, זה היה טיול בת מצווה של שתי הנכדות שלי, זוהר ושי לי. צירפנו את כל הנכדים עם האימהות וגם ארז בני הצעיר הצטרף עם בתו שירה. היה טיול נהדר.

לסיכום, בתכנית זו ערכתי את המסע המעניין ביותר המסע לתוך חיי. יש לי הרבה תובנות: שהחיים הם מאד מורכבים, יש בהם הכל – גם שמחה וגם עצב וקשיים, אבל תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

תמונות מן האלבום המשפחתי:

המשפחה בקלוסובה

סבא שלי מצד אמי אהרון עם אשתו נחה

אימא שלי בתנועת השומר הצעיר בקלוסובה

סבא וסבתא שלי מצד אבי. מרדכי ולאה. על שם הסבתא לאה אני נקראת

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: במסגרת התכנית הכרתי היסטוריה משפחתית שלא ידעתי עליה קודם והתקרבתי יותר לסבתא.

סבתא לאה: במסגרת העבודה עם מאיה ראיתי אותה באור אחר, גיליתי ילדה סקרנית שיודעת לעבוד עם מחשבים.