מאגר סיפורי מורשת

השם שלי הוא כרמן. הוריי בחרו את השם זה מכיוון שלסבא רבא שלי קראו קרול והם רצו שיהיה לי שם דומה לשלו. בנוסף, אמי בחרה לקרוא לי כך בגלל שהיא הכירה מחזה שהיה בו את השם "כרמן". נולדתי בשנת 1946 בעיר הבירה של רומניה, בוקרשט. גרתי בבניין בקומה השנייה. בדירתנו היו שלושה חדרים בגודל בינוני ומרפסת. גרנו ברחוב חד סטרי. היה לנו מטבח שבו בישלנו וכיבסנו את בגדינו בכיור. שיחקתי ברחוב החד סטרי, כי לא עברו שם מכוניות. לא היה ים בבוקרשט, היה ים רק בעיירות נופש אליהן נסענו. היה לנו בית כנסת בקרבת מקום אך לא הרבנו ללכת לשם. לאבי קראו מרצל ולאמי סוזן. לא היו לי אחים. אבא שלי היה עורך דין ואמי לא עבדה. אכלנו ביום יום ובשבתות את האוכל שנהוג לאכול ברומניה. לא גרנו בשכונה יהודית. קנינו מצרכים במרכז קניות שהיה בסביבה. קנינו בעיקר אוכל רומני.

זיכרונות ילדות

הייתה לי חברה אחת ושמה היה אנקה. היא הייתה שכנה שלי. אהבתי לשחק עם השכנה שלי בחוץ. איני זוכרת את שם בית הספר בו למדתי, למדנו את אותם מקצועות שלומדים עכשיו. המשמעת הייתה חזקה אך העונשים היו נורמליים. התלבושת האחידה לבנות הייתה שמלה שחורה עם צווארון לבן. היו טיולים והיו מסיבות עם ההורים. לא היה מקצוע מיוחד שאהבתי, אך לא אהבתי גאוגרפיה. לא היה חדר אוכל בבית הספר. המאכל האהוב עליי בילדות היה סלט עגבניות עם גבינה בולגרית. היו לנו ממתקים ואהבתי לאכול לקינוח תפוז עם סוכר. הייתי בתנועת נוער שקראו לה "ארמון הפיונרים", ילדים מכל קצוות העיר היו מגיעים לשם ועשו להם כל מיני פעילויות.

זיכרונות משנות העשרים

בתקופה זו האזנו למוסיקת פופ ומוסיקת רוק. רקדנו ריקודי סלואו, רומבה וטנגו. הזמרים הידועים של התקופה היו אלביס, פול אנקה, מייקל ג'קסון וג'ון לנון. הלהקות הידועות של התקופה היו הצלליות והביטלס. אהבתי במיוחד את השירים של אלביס. נהגתי לרקוד עם חברים שלי במסיבות. נהגתי לבלות את זמני הפנוי במסיבות, בקולנוע ובפארק. אמצעי התקשורת שעמדו לרשותנו היו רדיו וטלפון ציבורי שצריך להכניס אסימון כדי להשתמש בו וטלפון עם שפורפרת.

אהבה ומשפחה

קשרים בין גברים לנשים נוצרו בכך שהם היו נפגשים במסיבות והגבר היה מזמין את האישה לרקוד או שהוא היה מזמין אותה לסרט. אופי היחסים בין הורים לילדים היה אינדיבידואלי אצל כל משפחה. במשפחתי אופי היחסים היה ריחוק ומשמעת. אני לא שיתפתי את הוריי בדברים אינטימיים והם לא היו כל כך מעורבים בדברים מסוימים בחיי. נהגנו לעשות ארוחות משפחתיות ביחד וחוץ מזה לא היה עוד משהו שעשינו כמשפחה. לא הכרתי את בעלי בשידוך, אנחנו נפגשנו במסיבה. נולדו לנו שלוש בנות ויש לנו שמונה נכדים. אין לנו נינים. הבת הבכורה שלי מזכירה בבית ספר, אחת מהתאומות שלי עובדת באברהמסון והתאומה האחרת עורכת דין. הבת הבכורה גרה בחיפה והתאומות בנתניה.

עלייה, תקומה והתיישבות

עליתי לישראל בשנת 1961, כשהייתי בת 15. עלינו לארץ בגלל שאמי מאוד רצתה. אחרי שחיכינו כמה שנים, הודיעו לנו שאנחנו סוף סוף יכולים ללכת ויש לנו שבוע להתארגן, שטנו לישראל באונייה. הגענו לנתניה. למדתי את השפה במקום בשם "אולפן עקיבא". אהבתי מאוד את ארץ ישראל והרגשתי מאוד טוב פה, רציתי להיות כמו כל הצברים. גרנו בדירה חדשה שנתנו לנו. נקלטתי בארץ מהר מאוד, ידעתי שזה המקום בשבילי מההתחלה. הסיפור המרגש שזכור לי מתקופה זו הוא שאחרי כשנתיים במהלכן אני ואמי היינו לבד בארץ, הסכימו שאבי יעלה לארץ, והמשפחה שלנו הייתה מאוחדת שוב. בעת הכרזת המדינה הייתי בת שנתיים ועוד גרתי ברומניה.

הזוית האישית

נופר: נהניתי מאוד לעשות את עבודת התיעוד. בזכות התיעוד זכיתי להכיר את סבתא שלי יותר טוב, לשמוע סיפורים שלא שמעתי בעבר ולבלות זמן איכות עם סבתא.

סבתא כרמן: שמחתי מאוד להשתתף בתכנית ולהיזכר בחוויות ישנות, לספר את הסיפור שלי ולהעביר אותו הלאה.