מאגר סיפורי מורשת

סבתא יפית מספרת לנכדתה אבישג,

שמי יפית שמעוני, נולדתי בשנת 1952 בקזבלנקה שבמרוקו לבית משפחת ביטון. עליתי לארץ בשנת 1963 כשהייתי בגיל 10 בערך.

עלינו באנייה ממרוקו לארץ הקודש. מה שאני זוכרת מההפלגה באנייה, שזו הייתה נסיעה ארוכה ושהפלגנו באנייה הרבה  זמן. ראינו כל הזמן רק מים, שמים וים. אני זוכרת, שפחדתי מאוד, אבל אימא חיבקה אותי, ואמרה לי לא לדאוג, כי היא שומרת עלי.

סבתא יפית בצעירותה

כשהגענו לארץ הקודש שמחתי מאוד, ונישקנו את אדמת ארץ הקודש ארץ ישראל.

סיפור של סבתא:

יש לי זיכרון אחד עצוב מאוד מילדותי.

כשהייתי בגיל שמונה עדיין היינו גרים במרוקו בעיר קזבלנקה. יום אחד אימא לקחה אותי ואת אחים שלי לטיול. בדרך עברנו ליד תחנת אוטובוס ואחי הקטן רץ לכביש ומכונית דרסה אותו מול עיני. לא אשכח את המאורע הקשה הזו.

עד היום אני עדיין לא מעכלת שזה מה שקרה!

כמובן, שהזמנו טיפול רפואי דחוף. אבל לצערנו, הם אמרו לנו, שאין סימני חיים ובמקום התאונה נקבע מותו. אימא שלי בכתה מאוד. כולנו היינו בהלם, כול האחים שלי בכו, וגם אני לא הפסקתי לבכות. עבר הרבה מאוד זמן עד שהתרגלנו למציאות, שחסר לי אח כול כך יקר, הוא היה האח אהוב מאוד עלי.

בכל פעם שאני נזכרת בו, זה מעורר בי עצב גדול.

הזוית האישית

הנכדה אבישג: תודה לך סבתא, שפינית מזמנך לספר לי, מאחלת לך בריאות, נחת ושמחה תמיד.

סבתא יפית והנכדה אבישג