מאגר סיפורי מורשת

שמי אופק, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את הסיפור של סבתא רבתה שלי, יפה ליפשיץ, שהיא ניצולת שואה.

לסבתא רבתא שלי קוראים יפה ליפשיץ. היא נולדה בעיירה בשם לחווא בפולין. סבתא יפה היא הבת הבכורה למשפחת צלינצ'וק. לאמה קראו אסתר ולאביה בנימין והיו לה שלושה אחים. לאביה היה מפעל של עור ופרוות והוא היה המוכתר היהודי בעיירה. אמה הייתה עקרת בית.

הייתה לה ילדות נפלאה. רוב בני העיירה היו יהודים. אמה של סבתא יפה הייתה מאוד חולה ונפטרה בגיל צעיר. מעט לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, סבתא יפה יצאה לעבוד במפעל רוסי בגבול פולין רוסיה. כשהייתה בחופשה מהעבודה החלו שמועות על פרוץ המלחמה. אביה אמר לה לחזור למפעל בו עבדה. היא מאוד התלבטה כי רצתה להישאר עם משפחתה אך לאחר לחצים רבים של אביה, היא לקחה מזוודה עם מזכרות ותמונות ממשפחתה וחזרה למפעל. כשהגיעה למפעל ראתה שכל המפעל מפורק. עובדי המפעל אמרו לה שהם נכנסים לרוסיה ולפולין אין אפשרות לחזור כי פולין סגורה לכניסות ויציאות. סבתא יפה הצטרפה אליהם לרוסיה.

לאחר כחודש ימים הם עצרו בעיירה רוסית בשם ז'יטקוביץ'. סבתא יפה ידעה כי אביה במקור מעיירה זו ודודיה ודודותיה גרים בה. סבתא יפה ידעה רק פולנית וניסתה את מזלה. היא שאלה אדם זר ברחוב אם הוא מכיר את משפחת צלינצ'וק. אותו אדם נדהם וביקש ממנה להישאר במקומה ולא לזוז. לאחר מספר דקות הוא חזר עם כל האחים של אביה (הם היו שבעה). האח הבכור אמר: "זו הבת של בנימין" והם לקחו אותה תחת חסותם. היא חיה איתם כשנה וחצי ואז הגרמנים התחילו להיכנס לרוסיה. המשפחה נאלצה להתפצל. כל אחד לקח את משפחתו ונסע. הם קבעו להיפגש בסיביר.

במהלך תקופה של כשנתיים היא הסתובבה לבד עם מזוודה וכרית. היא סבלה מרעב וישנה תחת קרונות הרכבת. בכל מפעל שראתה בדרך היא ביקשה לעבוד. שכרה היה כיכר וחצי לחם. חצי כיכר הייתה נותנת לפקיד הרכבת כתשלום לכרטיס נסיעה. כך היא עברה ממקום למקום ושרדה. פעם, כשנסעה ברכבת, בישלו חזיר אך כיוון שהייתה דתייה לא אכלה למרות שגוועה ברעב. בסופו של דבר היא הגיעה לסיביר ופגשה בשנית את משפחתה. שנה לאחר מכן נגמרה המלחמה והם חזרו לז'יטקוביץ'.

לאחר שנה סבתא יפה חזרה לפולין כדי לראות מה עלה בגורל משפחתה למרות שדודיה התעקשו שלא תיסע כי אמרו ששום דבר לא נשאר שם. כשהגיעה לפולין היא פגשה אישה פולניה שכמעט התעלפה כשראתה את סבתא יפה ואמרה לה: "מה, באת מהמתים?" מסתבר שכל היהודים בעיירה נקברו בתוך האדמה שרעדה שלושה ימים. סבתא יפה נבהלה וברחה חזרה למשפחתה ברוסיה.

ההכרות של סבתא יפה עם סבא יחיאל

סבתא עבדה בבר שהיה ממוקם ליד נמל. ספינות חיל הים עגנו שם. ערב אחד הגיע לבר בחור בשם יחיאל ששמע שעובדת בבר בחורה יהודיה שהיא במקור מלחווא. הוא הגיע לבר לפגוש אותה והם החלו לדבר ולצאת. שניהם היו יתומים. ערב אחד כשהם יצאו, ו(סבא) יחיאל חיכה לה שהיא תתארגן, הוא הסתכל באלבום התמונות שלה וזיהה את אחיו באחת מתמונות הקייטנה בה הייתה כשהייתה בפולין. כששאל אותה מאיפה התמונה והיא סיפרה לו, הוא אמר לה שאחיו נמצא בתמונה והוא החל לבכות.

אחיו ואחותו של סבא יחיאל עלו לארץ ישראל בעלייה השנייה לפני המלחמה והוא נותר לבדו. סבתא יפה וסבא יחיאל התחתנו בבית הדודים שלה בפולין ונולדו להם שתי בנות.

העלייה לארץ, אהבה ומשפחה

ברוסיה יצאה שמועה שאמרה שכל מי שנולד בפולין יכול לחזור לפולין. סבתא יפה לא הייתה מוכנה לחזור לפולין בשום פנים ואופן, אבל היא ידעה שזו הדרך היחידה שתוכל לעלות לארץ ישראל. לכן, בסופו של דבר סבא יחיאל וסבתא יפה חזרו לפולין. חבריו של סבא יחיאל עלו לארץ ישראל והוא ביקש מהם שיחפשו בארץ את אחיו ואחותו. שלושה חודשים לאחר שחבריו עלו לארץ הגיעה הבשורה שהם מצאו את אחיו ואחותו של סבא יחיאל. אחיו יוסף גר בנתניה והיה סגן ראש העיר.

סבא יחיאל, סבתא יפה ושתי בנותיהם נסעו ברכבת ליוון לנמל ומשם באונייה יוונית הגיעו לארץ ישראל. לאחר כמה שבועות באונייה החלו צעקות "יבשה יבשה" והם ראו מרחוק את חיפה.

הם הגיעו לנתניה וגרו ברחוב הגליל. המפגש בין סבא יחיאל לאחיו היה כל כך מרגש שכל השכנים יצאו החוצה לראות במה מדובר. האחים לא נפגשו מאז תחילת המלחמה והאחים חשבו שסבא יחיאל נהרג במלחמה. סבתא יפה וסבא יחיאל המשיכו את חייהם בשיכון בנתניה ואף הביאו לעולם ילד נוסף – דוד בני.

ברוך השם, למרות שכל משפחתה נספתה בשואה, סבתא יפה הקימה משפחה לתפארת בארץ ישראל. יש לה שלושה ילדים, 16 נכדים ו- 40 נינים (בלי עין הרע).

לצערי לפני כחודשיים סבתא יפה נפטרה והגעגועים אליה רבים. היא השאירה אחריה מורשת גדולה ונזכור אותה תמיד.. סבתא יפה, אני אוהב אותך.

הזוית האישית

אופק הנכד המתעד: היה לי מעניין מאוד ללמוד את סיפור חייה של סבתא יפה וללמוד קצת יותר על המורשת של משפחתי. הייתי רוצה לומר לה שהיא בליבי תמיד ותמיד אזכור אותה, ושאני גאה להיות חלק מהמורשת שלה וממשפחתה.