מאגר סיפורי מורשת

סבתא חנה ברכה סגל מספרת לנכדתה דיני,

רקע

נולדתי להורי חיה רחל ואליהו המר בעיר תל אביב שבארץ ישראל. נולדתי בהפרש של שנים גדול מאחי ושתי אחיותיי.

בביתי, ההורים דיברו אידיש, ואנחנו, הילדים, דיברנו עברית. גדלנו בשכונה יהודית, מעורבת. היו שם הרבה חסידיות, וגם משפחות שאינם שומרות תורה ומצוות. השכונה שלנו הייתה כמו שכונה בבני ברק, לכל חסידות ומגזר היה בית כנסת משלה. אף פעם לא חווינו סבל מצד המשפחות שאינם שמורות תורה ומצוות, הם כיבדו אותנו מאד, ואהבו לספר על השורשים היהודיים.

באותו תקופה לכל משפחה היה בית משותף: חדרים משותפים, מטבח, סלון. הורי היו נקראים 'אמידים' ולכן גרנו בבית פרטי עם שני חדרים ללא שכנים.

להורים שלי הייתה חנות מסעדה, מזנון, שבזה הם עסקו והרוויחו את פרנסתם. את הקניות ערכנו בשוק, או בחניות קרובות.

הייתי ילדה בעלת עיניים כחולות ושיער בלונדיני. אהבתי לאסוף את שערי בצמה. לחברתי הטובה קראו שרה. אני וחברתי גרנו מספר בתים אחת ליד השנייה, אבל אז לא היו טלפונים. לקחנו חבל דק וקשרנו אותו מביתי עד לבית חברתי, ושמנו בכל צד קופסא, וכשרצינו לדבר מתחנו את החבל, דיברנו לתוך הקופסא ושמענו אחת את השנייה ממש כמו בטלפון!

יום אחד, הילד של השכנים ראה את החוט, לקח מספריים וגזר, אבל עדין השיחות המשיכו, איך? – דיברנו דרך החלון בשפת השפתיים, והבנו אחת את השנייה בצורה מפליאה!

אני וחברתי מאד אהבנו בזמננו הפנוי לעשות הצגות. היה לנו בבית ארגז ובו בגדים שהיה לאמי עוד מפולין, לקחנו רעיונות שהמצאנו מהראש שלנו, והיינו מציגות בהנאה רבה! היינו מציירות בגירים על המדרכה ברחוב ומשחקות בקלאס, חבל וכדור.

בזכות החלום – למה קוראים לי חנה ברכה?

אבא שלי היה חסיד פיאסצנא. בזמן מלחמת העולם השנייה, האדמו"ר מפיאסצנא היה במחנות ההשמדה בפולין. זו היתה תקופה שלא ידעו מי חי ומי ניצל, אי וודאות. הרבנית חנה ברכה, אימא של האדמו"ר, מאד פינקה את אבא שלי. שבוע לפני שאני הייתי צריכה להיוולד, אימא של האדמו"ר נגלתה אליו בחלום ואמרה לו: "אם האדמו"ר לא חי, אז החסידים לא צריכים לעשות התוועדות?"

באותו רגע אבא שלי התעורר בבהלה, הוא שמע שהאדמו"ר לא חי! המחשבה הזאת זעזעה אותו. הוא הלך לברר עם כל מיני אנשים שעברו את השואה, יצר קשרים… לפתע מישהו אחד אמר לו שהוא עד לזה שהאדמו"ר לא חי! לאחר שבוע בדיוק אני נולדתי. ולכן אבי קרא לי כך- על שם הרבנית חנה ברכה.

בית הספר

למדתי ב'בית יעקב' שבתל אביב. הלימודים התקיימו במתכונת רגילה. הייתי חרוצה, אך לא הייתי דגרנית. לא השקעתי מידי בלימודים. למדתי את מה שיכולתי וה' עזר לי והצלחתי. קיבלתי ציונים טובים, אבל לא התלהבתי עליהם, זה לא היה מחובתי לקבל 100%.

היו לנו את המקצועות שיש כיום. אהבתי את כל המקצועות חוץ מהיסטוריה, משום לא אהבתי לזכור את התאריכים. היו לנו טיולים ומסיבות. היה  לנו הכול: שעורי בית, מבחנים ותעודות. המורה שזכורה לי ביסודי – מרים חסקינד. ובתיכון – המורה שלימדה אותי בט'-וי'.

אחר הצהרים, עבדתי בחנות של הורי, ולכן הייתי צריכה להספיק ללמוד ולעשות שעורי בית.

ימי הולדת

בימי הולדת לא פינקו אותנו בכלל! אז היה תקופה של צנע, הכול נמכר בתלושים, גם את זה לא הביאו כל חודש, אלא פעם ב…  לא היו פינוקים כמו שיש היום… מי דיבר על ימי הולדת?! חוץ מבת מצוה לא חגגו לנו ימי הולדת, מלבד לומר "מזל טוב".

כבוד לשני

בביתנו הקפידו מאד לכבד אחד את השני. אימא שלי הייתה אומרת, שלא אכפת לה, שידברו עליה, יעליבו אותה, אבל היא, לא תדבר כך על השני ולא תבייש אותו! זה היה ממש בדם שלה, לנהוג בכבוד לשני!

מקומות עבודה

בפעם הראשונה בה התחלתי לעבוד, הייתי מורה מחנכת בתל אביב בבית ספר יסודי. בחרתי במקצוע הזה משום, שזה המקצוע העיקרי שהיה לבנות החרדיות, מורה או גננת.

בתחילה היה לי קצת קשה, אך לאחר כך מאד נהנתי. במשך השנים הייתי מחנכת של כמעט כל הכיתות, חוץ מכיתות: א', ג' וט'. עבדתי במקצוע זה שמונה שנים. במשך השנים, כאשר כבר נולדו לי ילדים, עבדתי בפאנות.

אני מאד אוהבת לדבר עם הנכדים שלי ולעשות חסד.

הזוית האישית

הנכדה דיני: תודה לך סבתא, הסיפור שסיפרת לי, היה מעניין ומלמד. החכמת אותי. מאחלת לך הרבה נחת מתוך בריאות ושמחה.

עצה של סבתא לחיים: להתייחס אחד לשני: "הוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות!"