מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה יוגב, בת חיים ליפמן וחנה לבית שווימר, מביאה כאן את סיפורה של אמי, חנה ליפמן, כפי שכתבה אותו. הסיפור סופר על ידי אמי אחרי 45 שנים, בשנת 1990. סבתא חנה נפטרה בשנת 2015:

"על מה שהתחולל באושוויץ כבר רבים יודעים.  לגבי אחרים, להוסיף ולספר עוד סיפור, אולי זה מיותר. ואף על פי כן, כל סיפור אמיתי הוא עדות נוספת. כל סיפור אישי הוא חווייה מעיקה ובלתי ניתנת להשתחררות. אני את סיפורי נעלתי באיזה מרתף ולא רציתי לדבר בו, לא רציתי להעיק על ילדיי ולספר וגם לעצמי חשבתי – תיטיב השתיקה.

והנה עכשיו, אחרי 45 שנים, נוצרה כאילו אפשרות לדבר על הדברים ולספר את הסיפור.

פחדי המלחמה התחילו במשפחתנו, בעיר הושורוד שבמקורה הייתה בצ'כוסלובקיה ועברה לידי הונגריה בשנת 1940, כאשר בת דוד מסלובקיה נמלטה משם, הגיעה אלינו והסתתרה בביתנו מבלי לצאת את פתח הבית במשך שנה וחצי. בחזותה הייתה שונה מאיתנו ולכן, כאשר לא הצליחה להיסגר בחדרון הקטן שהוקצה לה ונראתה בדירה, היו שואלים את אבי – "מי זאת"?! ואיש לא האמין לו כשאמר – "זו אחת מבנותיי". נוכחותה עוררה בנו פחדים נוראים. לא פעם נשאלנו מה יש בחדר הנעול תמיד… היו גם שבאו לרחרח במיוחד, הורגש בנו איזה סוד, כנראה. היא טיפלה באבי שהיה חולה מאוד וכאשר בסופו של דבר מת בידיה, לא יכולה הייתה להישאר בביתנו. אחותי הבכירה עזרה לה לעבור את הגבול וקיוותה להצילה. אחותי השנייה קיבלה פתאום סרטיפיקט (אישור יציאה לארץ ישראל) ואכן היא באמת ניצלה והגיעה לארץ. רק אז, כשנסעה, פרצה אמי בצעקות היסטריות חייתיות ממש, כפי הנראה השתחררה בדרך זו מפחדיה הממושכים והחונקים.

על אחותי הלשין מישהו שהבריחה איזו בחורה והיא נאסרה. כקטנה בין האחיות נשלחתי יום יום לבית הכלא להביא לה אוכל, "לך לא יעשו כלום, את קטנה". משפחתנו היתה מקובלת מאוד בעיר ובסופו של דבר הצליחה הקהילה לשחרר את אחותי על ידי מנשר חתום בידי כל תושביה הנוצרים של עירנו שחתמו בשבועה שלא יתכן שאנחנו עשינו מעשה פלילי: הסתכנו והברחנו פליטה… זאת עלילה, טענו. ואז היא שוחררה.

לאחר זמן לא רב הוכנסנו לגטו שהוקם בבית חרושת ללבנים. היה קשה, צר וצפוף, חסר מזון, פרצו מחלות, לא היה דלק. אימא בישלה מרק מכל מה שהשיגה ידה בסיר שהונח על שלוש אבנים. פעם נשמט הסיר הרותח מן האבנים על רגלה. היא נכוותה וכוויה זו גרמה בסופו של דבר לעלותה באש המשרפות…

בראשית 1944 הייתה אקציה ולפניה סלקציה בעיר. את סבא שלי בן ה- 84 הוציאו ממקום הריכוז עם כמה זקנים נוספים, שפכו עליהם ומסביבם נפט, זרקו גפרור וכך, באכזריות ולעינינו, הם חוסלו. אותנו הכניסו לקרון קטן ואטום, היינו 80 איש בתא הזה במשך שלושה ימים ללא חלון, ללא שירותים, ללא אוכל וללא טיפת מים, ושוב כשכבר לא יכולנו, שלחה אותי אמי להתחנן למים, "את קטנה, לא יעשו לך כלום"…

הגענו לשערי אושוויץ. אינני יודעת אם תמיד קידם מנגלה את פני הבאים. אותנו הוא קידם ובחר: הכשירים לעבודה ימינה, החלשים והחולים שמאלה… על אמי יצא הדין, לשמאל! בגלל צליעתה שנגרמה לה בכוויה ההיא… היא הופרדה מידו של אחי שהיה הקטן מכולנו, 11 הילדים, הוא הפנה ראשו אלינו, כאילו חש פחד נורא, שתי עיניו נפקחו במבט חודר ותוהה לעברנו, מבט שכבר 45 שנה מלווה אותי ולעיתים קרובות מדיר שינה מעיני. שתיים מאחיותי פנו כה וכה לחפש מים ולא שעו לאזהרות שאנשים מוזרים בכותנות פסים ומגולחי ראש הזהירו אותן בלחש: לא לדבר, לא לשאול ולא להתנגד, לא ליטול יוזמה, הן בסך הכל הלכו לשתות ונעלמו לנו (הן הועברו לברגן בלזן)… אחותי הבכירה ואני נשארנו בצד ימין.

לה – לאחותי – אני אולי חבה את חיי, היא מיד הבינה מה קורה וגייסה את כל כוח רצונה במאמץ ובהחלטה לשרוד ולהציל אותי. אני משום מה נתקפתי באיזו אדישות ואטימות, או מין החלטה "שלי זה לא יקרה". בכל אופן, אחותי היא שעמדה בתור לעוד טיפת מרק וגייסה בכל מקום בלתי אפשרי משהו נוסף להחיות את נפשנו. באושוויץ היינו "רק" שישה שבועות, קשים ובלתי נשכחים! צריפים קודרים, אף לא עלה ירוק אחד, בוץ טובעני ודביק שבו תמיד שקעו הרגלים, צפיפות מחרידה! מקלחות קרות בלילות. שריקה לקימה שמעולם לא ידענו את פשרה – האם לעבודה או לתאי הגזים, רעב, רעב ורעב… וערומות מתחת לחלוקים המפוספסים תמיד רועדות מקור ומפחד, הולכות לעבודה 6 ק"מ הלוך ו- 6 ק"מ בחזרה לצריף למרק הדלוח ולגילויים קשים. ותמיד תמיד חשופות לריח שעלה מהקרמטוריום.

אבל היו גם גילויים יפים, כמו אורות קטנטנים שצצו בקדרות: לפעמים נתנה לי פתאום אחת האסירות פת לחם, מישהי היתה משוררת בעצב בלילה איזה שיר שהיה מעביר חום בלב. הייתה קבוצת אסירות ששרה תמיד. והייתה הבלוק-אלטסטה שלנו, צ'כית גויה וטובת לב שניסתה בכל דרך שהיא להקל עלינו. והיא שהצילה גם אותי. מנגלה הופיע פתאום ודרש 40 בחורות נאות וחזקות לעבודה בגרמניה. אחותי נבחרה תיכף, היא היתה גבוהה ונאה, ואילו אני, כחושה, חיוורת, טובעת בכותונת ענקית שניתנה לי מאחת המתות. רעדתי מפחד, אבל הבלוק-אלטסטה שידעה כי אני צמודה לאחותי ושאנחנו חמש בחורות בבלוק שחיות בצוותא וללא הפרד, ניגשה פתאום, אחרי שספרה את כל ה-40 ודחפה אותי אל ביניהן.

הגענו לגרמניה, לחבל הרוהר לעבודת כפייה, ניקינו את הפסולת מן ההפצצות שהחלו מתרבות ועל אף ששמחנו, הייתה העבודה קשה מאוד בעיקר בגלל חולשתנו שנבעה מן הרעב המתמיד.

יום אחד ראה אחד המשגיחים את עליבותנו ונתן לי עגבניה בגודל בלורה… כמה ציפיות, כמה תכניות וחלומות עוררה העגבניה הזו. אנחנו החמש הבלתי נפרדות שברנו את ראשינו איך נעשה שכל אחת מאיתנו תזכה לנתח, לטעום, והנה בהגיענו למחנה, הפצצה! השתטחנו בשדה חשופות וההפגזה לא נגמרה. בבוקר הוברר ש-120 בחורות חסרו במפקד ואנחנו נשלחנו ללקט איברים מפוזרים, היה נורא, נורא!

כמובן, שמן העגבניה הקטנה נשאר רק חלום שהתנפץ ועוד חוויה של צפייה וגעגועים שנמוגו.

בינתים החלו הכנות קדחתניות למעין קרב סופי ואותנו העבירו לוימאר-ארפורט לבית חרושת לנשק, להכין ברגים לכלי יריה. לא אוכל לשכוח איך הוכיתי בתדהמה למראה יופיה של העיר הזו! מה? עוד קיים עולם כזה, שליו. פסטורלי ושקט בעולם? לא האמנתי למראה עיני.

לפתע אספו אותנו והוציאו אותנו לצעדת מוות לאלטנבורג. צעדנו 35 ק"מ נופלות וקמות, נופלות וקמות. בערב כלאו אותנו באסם, 2000 בחורות רעבות, צמאות ונחנקות, ומעט בחורים. כל הלילה זעקנו: לשחרר! לשחרר אותנו!

היה בלבול. הגרמנים הרגישו שסופם קרב, החלו להתחנף ולהזכיר לנו כל מיני טובות שעשו לנו.. פתחו את השער, אך שוב הפגזה! הסתתרנו בבית-חרושת אחד לנשק. שלושים וחמישה איש שהספקנו להגיע לשם, ולא יצאנו שלושה ימים. למזלנו, היה בינינו רוסי אחד שמדי פעם הטה אזנו לאדמה ואמר: "אני שומע טנקים, אלה משלנו, אל תצאו, אל תצאו…" האמנו לו וזה מה שהצילנו, כי במקומות אחרים ניסו לברוח, והיוצאים ממסתורם ממש נקצרו…

כשסוף סוף השתחררנו היה רצוננו הגדול לספר, לספר, כי היינו בטוחים שאנחנו היהודים האחרונים… אך כולם היו שקועים בשגעון השחרור ואיש לא רצה להאזין לנו, אז סגרנו את שפתותינו, אז הבנו שלכל מי ששרד, סיפורו שלו… והעיקר הנצחון! כך אמר לנו חייל אמריקאי אחד.

חנה ואחיותיה

לפולין לא אסע, הייתה לי הזדמנות אבל אני יודעת וחשתי שגם הם – הפולנים וההונגרים – ידיהם טבלו בדם ושמחו לאידנו, בצחוק זדון.

בקשתי מסיגל הירשפלד (בת עין חרוד) להניח ורד ולהדליק נד לנשמת אמי, חמשת אחיי – במיוחד אחי הקטן וסבא – על אבן הזכרון באושוויץ. כשהצילום מאותה ורד בידי, נראה לי שסגרתי איזה מעגל, העליתי משהו לזכרם, לזכר יקיריי שעלו עם חלקו הגדול של עמי בשריפה הגדולה ההיא."

(נכתב ע"י חנה ליפמן ז"ל).

תיעוד על שם ומספר אסיר

חנה הילדה ליפמן לבית שווימר נולדה בתאריך 25.11.1926 ונפטרה ביום 13.5.2015.

הילדה שווימר, אסירה מספר 11959, הגיעה לאושוויץ בתאריך 19.5.1944, לבוכנואלד בתאריך 1.7.1944 ושוחררה באפריל 1945.

הזוית האישית

הסיפור תועד על ידי חברת צוות תכנית הקשר הרב דורי ג'יזל זרייק, התשפ"ב, 2022.