מאגר סיפורי מורשת

שמי מיקה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת את סבתא שלי, חנה לביא לבית גולדשטוק. סבתא נולדה בריגה שבלטביה בשנת 1947 ב-3 ליולי על חוף הים הבלטי, בעיר ריגה. לאימא של סבתא שלי קראו רחל גמזה, ולאבא של סבתא שלי קראו רובין גולדשטוק. רחל נולדה בלטביה ולמדה בבתי ספר עבריים בגולה, ורובין נולד בפולין ולמד בבתי ספר פולניים. לסבתא שלי קראו אנה ברוסיה (חנה), על שם שתי הסבתות שלה שנספו בשואה. סבתא לא הייתה בגן ילדים בגלל שהיא ברחה מהגן כשהייתה קטנה ואז הוציאו אותה מהמסגרת.

המשפחה של סבתא כללה מספר מועט של בני משפחה שהיו מתאספים בחגים היהודיים, פסח, ויום הכיפורים ובחגים הכלליים ונוביגוד. את המצות בחג הפסח אימא של סבתי ודודה שלה היו אופים בבית כדי שהמשטר הרוסי לא יעניש אותם על שמירת החג, בגלל האיסור לכל סממן דתי. ביום הכיפורים היהודים בריגה היו מתאספים בבית הכנסת היחיד שנשאר שלם ולא נשרף על ידי הלטבים.

בגיל שבע למדה בבית הספר ממלכתי בריגה, שם למדו רוסית ולטבית. בכיתה היו 60 ילדים וישבו על ספסלי עץ עם תלבושת אחידה וסינרים כדי שהבגדים לא יתלכלכו מהדיו (שהרי כך כתבו פעם). בהפסקות לא יצאו הילדים לחצר ובמקום זאת הלכו באולם שליד הכיתות במעגל במהלך כל ההפסקה.

כשסבתא היייתה בת 9, ההורים שלה החליטו לעלות ארצה, זה היה בעקבות מבצע סיני בשנת 1956, אז כל הילדים התבקשו להביא ברזל לבית הספר כדי לסייע למדינות ערב שתקפו את ישראל, כדי לשלוח להם נשק על ידי הרוסים. ההורים של סבתי לא הסכימו וסבתא שלי לא הביאה ברזל לבית הספר. בעקבות זה סילקו אותה מבית הספר. מאז לא פקדה את ספסל הלימודים. ואז ההורים נסעו למוסקבה לקבל ויזה לצאת מברית  המועצות לפולין. זאת משום שאי אפשר היה באותם הימים להגיע ישירות לישראל, כי לא הייתה שגרירות ישראל במוסקבה.

לאחר מספר חודשים הגיעה הויזה והם יצאו ברכבת מריגה לכיוון פולין. הנסיעה ארכה כשבועיים. כשהגיעו לגבול פולין, הם נשלחן למחנה מעצר משום שזה היה הנוהל. לאחר כשבועיים שם קיבלו אישורים לצאת מהמחנה לכיוון ורשה, כי שם הייתה שגרירות ישראלית ושם אפשר לקבל אישור להיכנס לארץ. בורשה שכרו חדר בעיירה סמוך לורשה וכל יום נסעו לשגרירות ברכבת. לאחר חודש וחצי התקבל אישור העלייה לארץ, זה היה בחודש מרץ ובשגרירות כבר התכוננו לפסח. סבתא שלי קיבלה הגדה של פסח שבפעם הראשונה ראתה דבר כזה, ועד היום היא שומרת עליה ובכל פסח קוראים בה כל בני המשפחה, זכר ליציאת רוסיה. עם קבלת האישור התארגנה המשפחה ליציאת פולין לכיוון ישראל. המסע התחיל ברכבת מורשה לוינה, משם ברכבת אחרת לכיוון איטליה. המסע הזה ארך כשלושה שבועות עד שהגיעו לונציה, שם ירדו מהרכבות והיו במלון דרכים מספר ימים עד שהובילו אותם לנמל, שם עלו על אונייה בדרך ארצה. השיט היה קשה, הים היה סוער וסבתי הקיאה כל הדרך. באונייה זו סבתי ראתה לראשונה תפוזים וזיתים. באונייה היו אנשי סוכנות שלימדו אותם שירים בעברית וגם שינו את השמות לילדים בלי ידיעת ההורים. כך סבתא שלי קיבלה את השם חנה ולאחיה קראו יצחק.

האונייה עגנה לאחר שבוע בים הסוער, בנמל חיפה. הם ירדו מהאונייה ועלו על משאיות שהובילו למעברת זכרון יעקב. במעברה קיבלו סבתי ומשפחתה חצי צריף ללא חלונות, חשמל ומים. הייתה עששית שממנה סבתי שרפה ביום הראשון את שתי ידיה.

מסביב הייתה שממה היו סלעים ופרחי חוטמית בשלל צבעים. כמו כן, שפע של מיני חרקים ונחשים. דווקא שם סבתי הרגישה חופשיה ומשוחררת. במעברה היו שכנים ממדינות שונות ודיברו בשלל שפות, שניסו לעזר אחד לשני בתנאים הקשים. את כל הילדים ריכזו בבית הספר באותה כיתה, לא משנה הגיל (רב גילאי) כי כולם לא ידעו עברית. לאחר מספר חודשים במעברה בתנאים הקשים, אימא של סבתא שלי קיבלה עבודה כמורה בתל אביב ואבא של סבתא שלי עבד בתל אביב כך שהמשפחה עברה מהמעברה בזכרון יעקב לחולון, אל שיכוני עולים, שם סבתי למדה בבית ספר יסודי ותיכון.

לאחר מכן רצתה להיות מהנדסת אך לא היו להוריה אמצעים שתלמד בטכניון ולכן שכנעו אותה ללמוד להיות מורה. כך למדה בסמינר לוינסקי שנתיים והפכה להיות מורה לטבע ומתמטיקה (מדעים). כך היא הפכה להיות מורה ומחנכת ביפו בבית הספר גבעת התמרים, וחינכה שם את הילדים שגם שם כולם היו עולים חדשים. יחד עם העבודה במשרד החינוך סבתי למדה באוניברסיטה שני תארים, ועבדה במשרד החינוך בירושלים בפיתוח תוכניות לימודים והדרכת מורים ומנהלים בכל הארץ (יהודים, ערבים, דרוזים ובדואים).

סבתא לאורך השנים – מאלבום התמונות

יום הנישואים

הזוית האישית

מיקה הנכדה המתעדת: המסר של סבתי, והיא תמיד מזכירה לי אותו: גם אם קשה והתנאים לא תמיד טובים ותואמים את הרצון, אסור להתייאש צריך לדבוק בעקרונות שאנחנו מאמינים בהם, כמו שנאמר "אם תרצו – איזו אגדה".

סבתוש היקרה, היה לי כיף גדול וחוויה להשתתף איתך בתוכנית הקשר הרב דורי. למדתי עלייך ועל משפחתך המון, כמו להשקיע, להתמיד להיות חזקה ואמיצה. במפגשים חשפת את כולם לסיפורייך המעניינים ולמדנו שהחיים מזמנים לאנשים מצבים קשים ואת הראית לנו דוגמאות כיצד לצאת מהם.