מאגר סיפורי מורשת

הנכדה אסתי אהרן מתעדת את סיפורה של סבתא חביבה.

סבתי חביבה חדד נולדה במרוקו להוריה אברם ולאה אמיתי (עבדלחק) בת למשפחה מפוארת של תלמידי חכמים ידועים. הוריה החליטו לעזוב את מרוקו ולעלות לארץ ישראל, בגלל מעשה שהיה.

העלייה לארץ

לסבא אברם ולאשתו לאה היו הרבה נכסים. והם היו  עורכים עסקאות עם כולם, עם יהודים וגם גויים וערבים. יום אחד סבא אברם הלך לערוך עסקה עם ערבי. הערבי נכנס למחסן להביא את הסחורה, וסבא אברם המתין לו בסלון ביתו של הערבי. לפתע הגיע אשתו של הערבי ואמרה לו לברוח מכאן מהר. מאחר, שבעלה רוצה להרג אותו. כשסבא אברם שמע זאת, הוא רץ כאחוז תזזית לביתו, וסיפר לאשתו את ששמעו אוזניו. ואז הוא הוסיף הצעה משלו, שכדאי לעבור לארץ ישראל. אשתו הסכימה אתו, והם החלו לארוז מזוודות. לאחר כמה ימים של אריזה, הם יצאו אל הארץ הנחשקת. סבתא חביבה עלתה לארץ בהיותה כבתשלוש. הם הפליגו באנייה במשך כמה ימים והגיעו לנמל חיפה.

לאחר שהם עלו לארץ, הם שינו את שם משפחתם מעבדלחק לאמיתי. הם חיו במעברת במגידו. המקום היה סמוך לרכבת.

במעברה

בכל יום ראשון אחיה של סבתא, רפאל, היה נוסע בסוס ועגלה כדי להאכיל את הסוסים. יום אחד אחיו הצעיר, שלמה, ביקש ממנו האם הוא יוכל להצטרף אליו. רפאל ענה לו בשלילה, ואמר לו, שהוא עדיין מדי צעיר. אבל שלמה החליט בכל זאת לבוא. מספר דקות אחרי שאחיו רפאל יצא, שלמה רץ אחריו ועבר דרך על פסי הרכבת. באותו זמן עברה רכבת במהירות ולא היה זמן לנוס. שלמה במהירות מטורפת נכנס למרווח שבין פסי הרכבת. הנהג הבחין בו, והיה בטוח שדרס משהו. הוא עצר בחריקת בלמים והחל לצעוק לעזרה. ואז הוא ראה דבר מופלא. הוא ראה את שלמה יוצא בריא ושלם רק עם שריטה קטנה אחת. הוא הרשה לעצמו לפלוט אנחה של הקלה, לאחר כמה דקות של ניסיון להירגע, הנהג המשיך בנסיעה. ולעומתו, שלמה, חזר אחורה לבית, וסיפר על כך למשפחתו. כולם הודו לה' ושמחו ביחד עמו.

הקמת המשפחה

כשסבתא חביבה בגרה והגיעה לפרק השידוכים וחברותיה כבר החלו להינשא. והיא  עדיין לא מצאה שידוך. היא רצתה בחור חסידי, מקושר לרבי ובעל מדות טובות. בהשגחה פרטית מופלאה, הייתה לה חברה טובה, שידעה מה סבתא מחפשת. לבעלה של חברתה היה חבר טוב בשם מנשה חדד, (שזה כאמור סבי) שתאם לכל הדרישות של סבתא. החבר והחברה שידכו בין סבא מנשה לסבתא חביבה. החתונה התקיימה בכ"ה אדר תשל"ג בבני ברק, בבית כנסת הגדול. זה היה מאורע שמח ומרגש עד דמעות. איחלו להם את כל הברכות והאיחולים, שמברכים בחתונות של חסידים. לאחר החתונה סבא וסבתא גרו בכפר חב"ד בשכונת הרכבת. לאחר כשנה הם עברו לשיכונים בכפר חב"ד. שם הם מתגוררים עד עכשיו.

עיסוקה

סבתא חביבה הייתה מורה של כיתה א' במשך 40 שנה. היא הייתה מורה מסורה שלא נחה ולא שקטה עד שידעה שטוב לתלמידותיה. היא נתנה לכל ילדה את היחס הראוי לה, ועזרה לה לפי צרכה. היא הייתה ועדיין ותיקה בנושא, אלא, שהיום לשם שינוי, היא מלמדת את נכדיה בזמנים הפנויים שיש לה. היא הייתה מורה לתפארת, שידעה להתפאר בתלמידותיה בפני מורות אחרות. פגשתי כמה מתלמידותיה בעבר, והן אמרו לי, שהן לא  שוכחות אותה ואת השעורים הנפלאים שלה, עד עצם היום הזה.

חתונת הזהב

השנה, לאחר 50 שנה של נישואים משותפים, הגיעה העת לחגוג חתונת זהב. חתונת הזהב הייתה שמחה ומאושרת. לא היה נכד או בן שלא התרגש או הזיל דמעה. זה היה אירוע מרגש ועוצמתי. הייתה שמחה בלתי ניתנת לתיאור, ריח של חגיגה ריחף באוויר והכה באפינו. וזה הגביר אצלנו את החשק לרקוד ולשמוח. היינו רוב המשפחה (למעט בני הדודים שלא גרים בארץ). הרגשנו כמו משפחה גדולה (אנחנו באמת) מאוחדת ומלוכדת. היו מספר תכניות חמודות ומצחיקות. כל אחד תרם מכישרונותיו ורעיונותיו, כדי שהשמחה תהיה שלמה.

סבי הרב מנשה ז"ל

סבי החל לחוש ברע. המשפחה חששה מאוד לבריאותו והתפללה עליו כל הזמן. לצערה של סבתא, ולצערנו קרה הנורא מכל. כשבועיים לפני פטירתו, סבי היה מרתוק למיטה. סבתי הייתה לצדו כל הזמן הזה, והזילה דמעות תוך כדי אמירת פרקי תהילים לרפואתו. היא הייתה מוכנה לעשות עבורו הכול פשוטו כמשמעו. לסבי לא היו כל כך בקשות. הוא היה אדם אצילי ועדין נפש. תכונה נוספת מאוד מיוחדת, שהייתה לו, זו האכפתיות לכל אחד ואחד  כפי שהוא.

כפי שכתבתי סבא לא החזיק מעמד ונפטר בטו אייר התשפ"ג.

בינתיים, התבשרנו בבשורה משמחת. אחת האחיות של אמי (הבת של סבתא וסבא חדד) ילדה בן ביום השישי ל"שבעה". הוא כמובן נקרא מנשה על שם סבו המנוח.

סדר היום של סבתא השתנה, מאחר שאת כל זמנה היא הקדישה עבור סבא.

קשה להתרגל לחסרונו של סבא האהוב. והלוואי ונזכה ל"והקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם בקרוב ממש!

אילן יוחסין של משפחת חדד

הזוית האישית

הנכדה אסתי: תודה לך סבתא על שפינית מזמנך לספר לי את סיפורך. היה מרתק! מאחלת לך בריאות איתנה והרבה נחת יהודי חסידי מכולם.