מאגר סיפורי מורשת

שמי זלטא הרצל- פריימן, אני אימא של אבא של סטערני, אנו משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

לידתי

נולדתי בירושלים להוריי ר' ברוך וחסיה פריז. נולדתי באמצע מלחמת השחרור, המלחמה הראשונה שהייתה בארץ. האנגלים שלטו אז על ארץ ישראל ובמלחמת השחרור גירשנו את האנגלים ואת הערבים, הקב"ה עזר והחזיר לנו את ארץ ישראל.

תוך כדי האזעקות, אמי הייתה צריכה להגיע לבית הרפואה כדי ללדת, אבל השוטרים הבריטים לא הרשו לה ללכת. אמי התעקשה ולא ויתרה להם עד שהם הסכימו. ב"ה נולדתי בהר הצופים בירושלים. אני השלישית במשפחה.

הבית בילדותי

גרנו בירושלים בבית קטן מאוד. הבית שלנו היה במרתף מתחת לאדמה, החלונות שלו היו בגובה הכביש. באמצע המלחמה הייתה אזעקה וכולם ברחו למקלט, אחר כך כשחזרנו הביתה גילינו שהבית נהרס מהפגזים. התקרה הייתה על הרצפה והכל היה שבור והרוס. הממשלה הציעה לכל האנשים שגרו בירושלים שהדירות שלהם נהרסו לעבור לתל אביב, כי שם יש דירות ריקות של ערבים שברחו מהארץ מפחד. נסענו בטנדר מירושלים לתל אביב. (כיום זו נסיעה של שלושת רבעי שעה, ואם יש פקקים אז שעה). נסענו בין ארבע לחמש שעות! הטנדרים שנסענו בהם היו ישנים מאוד, והדרכים היו משובשות ומפותלות.

בית הספר

כשגדלתי קצת לקחו אותי לגן של "בית יעקב", לא היו אז גני חב"ד או בתי ספר חב"ד בשום מקום. בית ספר "בית יעקב" היה הדתי ביותר. רק לאחר כמה שנים נוסדה "רשת אהלי יוסף יצחק" של הרבי הקודם, הרבי הריי"צ. למדתי ב"בית יעקב" מכיתה א' עד סוף כיתה ה'.

אני זוכרת את המורות שהיו לי. בכיתה א' המורה שאלה כל אחת מה שמה, ואני עניתי שקוראים לי זלטה. אז היא אמרה שבארץ ישראל צריך לדבר בעברית, ובעברית זלטה זה זהבה – "מהיום נקרא לך זהבה". אמרתי לה שאינני רוצה שיקראו לי זהבה, אני רוצה שיקראו לי בשם שלי! אבל המורה לא התייחסה, היא קראה לי זהבה. וכל פעם שהמורה קראה לי זהבה לא עניתי, הייתי עושה את עצמי כלא שומעת… עד שהיא התייאשה והתחילה לקרוא לי זלטה.

למדתי בבית יעקב בתל אביב עד סוף כיתה ה'. בחופש הגדול של כיתה ה' עברנו לגור בכפר חב"ד. רק אז פתחו את בית ספר חב"ד בכפר חב"ד. בכל כיתה היינו בערך 9-10 תלמידות. באותה תקופה הרבי הקודם ייסד את "רשת אוהלי יוסף יצחק". כפר חב"ד היה מהראשונים שנפתח בו בי"ס חב"ד, היה גם ביפו ובעוד כמה מקומות בודדים. לאחר מכן נפתח גם תיכון. למדתי בכיתות ט-י"א בתיכון, והמשכתי  ללמוד בסמינר שנה אחת. כך, שבארבע שנים סיימנו גם תיכון וגם סמינר. אחרי הסמינר התחתנתי עם מאיר פריימן.

אחרי החתונה

אחרי החתונה גרנו בלוד, לא רחוק מכפר חב"ד. נולדו לנו אז שתי ילדות: חני (שפרינגר) וביילי (אייזנבך),  גרנו שם כמה שנים. הייתי מורה בבית ספר חב"ד ביפו, כל יום נסעתי מלוד ליפו בתחבורה ציבורית. אחרי תקופת זמן עברנו לגור בכפר חב"ד, ואז הייתי נוסעת יום יום מכפר חב"ד ליפו.  לאחר תקופה עברתי ללמד בלוד. למורות שגרו בכפר חב"ד הייתה הסעה. זיידע (סבא) מאיר (בעלי) היה המזכיר של הכפר. הוא עזר  מאוד לתושבי הכפר ובמסירות רבה.

אהבתי מאוד ללמד "תניא". אז, במערכת של בתי הספר לא היה שיעור תניא. זה לא היה נפוץ שבנות ילמדו תניא. השתוקקתי מאוד ללמד תניא. אז הייתי מגניבה לכל מיני שיעורים.. פעם זה היה לשיעור תורה, פעם במקום חשבון ופעם בשיעור מולדת. לא גיליתי למנהלת שלי שאני מלמדת תניא. הבנות מאוד אהבו את השיעור הזה. התחלתי ללמד אותם את פרק א', הסברתי להם כל דבר והן מאוד אהבו ללמוד!

לאחר מכן  עברתי ללמד בכפר חב"ד. זה  עשה לי טוב, כי לא הייתי צריכה לנסוע. גם שם לימדתי את כיתות א' וב' תניא. לקראת סוף השנה רצינו לעשות מסיבה לכבוד סיום הפרק. אמרתי למנהלת שאני רוצה לעשות מסיבה, היא אמרה לי: "מה??" אמרתי לה: "כן, בואי, תבחני אותם ותראי" היא באמת בחנה את הבנות על פרק א' בתניא, והתלמידות  גילו הבנה טובה וידע טוב. המנהלת ממש התרגשה! מאז כל שנה לימדתי תניא וגם חשבון ותורה וניגונים. בכלל לימדתי הרבה מקצועות, והבנות מאוד אהבו אותי.

היום הן כבר אימהות לילדים… יום אחד כשנסעתי לכפר חב"ד, פגשתי קבוצת תלמידות. הן רצו אלי ואמרו לי: "המורה זלטי, איך אהבנו את כיתה ב', שלימדת אותנו שיעור תניא ותורה וכל מיני שיעורים". אחת מהן אמרה לי: "המורה זלטי, בזכותך אני עד היום מתפללת כי את לימדת אותנו איך להתפלל"… לימדתי אותם לעשות אהבת ישראל ולעזור אחת לשנייה והן הפנימו את זה באמת.

זיידע מאיר חלה… ונפטר באופן פתאומי. לאחר מכן הייתי לבד. חלק מהילדים שלי כבר התחתנו – חני, ביילי, נחמל'ה, יוסף יצחק בדיוק סיים את ה"שבע ברכות" שלו ואחרי יומיים זיידע מאיר נפטר. אחרי השבע ברכות ישבנו שבעה, וזה היה מאוד עצוב. הבן שלי שלום בער שיחי' (אבא שלך, ברוך ה'), היה בישיבה בצפת באותו זמן, והוא בא הביתה, הוא לא האמין למה שקרה, זה היה מאוד עצוב. נשארתי עם שישה ילדים בבית לבד בלי אבא שלהם. ואחרי זמן קצר אבא שלך התחתן ב"ה עם בחורה מאוד חמודה, ואימא שלך התחתנה עם בחור מאוד חמוד. הוא היה הילד הראשון שלי שהתחתן אחרי שזיידע מאיר נפטר. אחר כך רבקל'ה התחתנה וסטערנאל'ה ודבורה לאה ורייזי ורק אהרון נשאר. ואז אני התחתנתי עם הרב הרצל. אהרון היה בישיבה ורק לשבתות הוא היה מגיע. הוא לא כל כך אהב לבוא הביתה, כי זה לא הבית שלו וגם לא אבא שלו. אבל הוא התרגל.

השליחות בשדה החינוך

כל השנים במהלכן הייתי מורה, החדרתי בתלמידותיי להיות קשורות לרבי, להתפלל יפה ולעשות מבצעים. אני הייתי יוצאת איתן יחד למבצעים. ארגנתי תחרויות של לימוד תניא בעל פה, כשעדיין לא היה אז מבצע בית ספרי של שינון תניא. בתחילה  עשיתי את זה רק לתלמידות בכיתתי, ואז אחרי כמה זמן התחילו לעשות את זה בכל בית הספר. כל המטרה שלי בחינוך הייתה שיתנהגו כמו בנות חסידיות, שיתנהגו באהבת ישראל, ושתלמדנה הרבה תורה וחסידות, וב"ה זה היה ממש מקסים.

עברתי לגור בנוף הגליל עם הרב הרצל. שם ניהלתי את תיכון "בית רבקה" במשך 20 שנה. גם כאן היו תלמידות מאוד טובות ב"ה, ואז יצאתי לפנסיה. ומאז שפרשתי אני עושה הרבה יותר מבצעים, כי יש לי יותר זמן. בכל ימי חמישי ושישי אני יוצאת לחלק נרות שבת קודש, ומשתדלת לחלק בערך מאה וחמש ערכות נש"ק (!!) בכל שבוע.

באחד מביקוריי הגעתי לבית ספר שיש בו 12 כיתות. עברתי בכל הכיתות ודיברתי בערך 25 דקות בכל כיתה. סיפרתי להם על שבת ועל תפילה. לבנות נתתי נרות שבת, ולבנים אמרתי שיתנו לאימא. הסברתי לבנות שהן צריכות להדליק נר אחד וצירפתי לנרות דף עם הברכה של נרות שבת וגם עם תפילת "מודה אני". זו תפילה שאומרים אותה בבוקר. בדף הופיעה גם "קריאת שמע", שאומרים בלילה לפני השינה.

אמרתי להם: "בואו נגיד בכיתה כולם יחד את קריאת שמע" ואמרתי איתם גם את הברכה של הדלקת הנרות. עשינו כאילו כולם ישנים, כולם נשכבו על השולחנות, ואמרתי "בוקר טוב", ואז כולם אמרו – "מודה אני…" אחר כך באו אליי ילדים ואמרו לי: "אנחנו נגיד 'מודה אני', אנחנו נגיד 'קריאת שמע'" וחלק מן הבנות אמרו לי: "אנחנו נדליק נרות". במשך שש שעות הסתובבתי בכל הכיתות. אני משתדלת לעשות ב"ה הרבה מבצעים ולהאיר את העולם באור התורה והמצוות, בזמן שעומד לרשותי.

הזוית האישית

הזווית האישית של סטערני: היה לי ממש כייף לכתוב את הסיפור של הקשר הרב דורי, נהניתי לדבר עם סבתא בטלפון וגם כשהגענו לבקר אותה או כשהיא באה לבקר אותנו, התחדשו לי הרבה דברים על החיים של סבתא שלא ידעתי קודם, וב"ה זכינו שיש לנו סבתא צדיקה!!!