מאגר סיפורי מורשת

אתחיל כך: שלום לכולם, אני זהבה. גרתי בעבר בשכונת שפירא שבדרום תל אביב. נולדתי בתאריך 27.2.1950.

ברצוני לספר על חיי מנקודת מבטי האישית: אימא שלי נכנסה להריון בגיל 42 וההריון שלי לא היה מתוכנן. חוסר ביטחון הוקרן ממני והרגשתי לא רצויה מגיל קטן. חוסר הביטחון מורגש גם היום, ולא השתנה.

משפחתי

אחיותיי היו צנועות מאוד. היה לי קשר מיוחד מאוד עם אחותי, לילי. היה בינינו הפרש של 17 שנה. הייתי אצלה כמו בת בית. היא גרה בשכונת קריית שלום שבתל אביב.

אבא שלי היה מוביל בהובלות. בהמשך היה מוכר לוטו. היה הולך מחנות לחנות, ומציע לאנשים לקנות כרטיסים. הוא היה איש צנוע, אבל הייתה לו בעיית הימורים קשה. הוא היה משחק בקלפים, מהמר עליהם, ומפסיד הרבה כסף. הוא היה חוזר מאוחר בלילות, לאחר ישיבות בבתי קפה עם חברים.

ההורים שלי לא שלחו אותי אפילו לגן מפאת חוסר בכסף. הבית היה קטן, ללא חשמל, ללא שירותים (השירותים היו בחוץ). מגיל 14 הלכתי לעבוד בבית דפוס ובגיל 18 הכרתי את בעלי זכרונו לברכה, חיים, בשידוך דרך שכנים משותפים. בגיל 19 התחתנו. כולם התחתנו בגילאים כאלו צעירים, ואני רק רציתי לברוח מהצריף בו חייתי. אימא שלי הייתה עקרת בית, ותחביבה היה סריגה. אבא שלי נפטר בגיל 14, ולכן יצאתי לעבוד כי לא היה אף מפרנס בבית. כל האחיות שלי היו נשואות כבר, וזה היה רק אני ואימא שלי בבית.

אבא שלי נפטר מסרטן כשהיה בן 57 בלבד. הוא היה עם הסרטן מספר חודשים בלבד, ונפטר. האבחנה של המחלה שלו הייתה מאוחרת. דיברתי על זה הרבה עם אימא שלי, על המוות של אבי. היה לי קשר מאוד טוב עם אימא שלי. אימא שלי נפטרה כשהייתי בת 23 מאירוע מוחי. אימא שלי נפטרה כשהייתי בהריון וזה היה טראומי. לא הייתה לי עזרה מאף אחד. רק מבעלי וזהו.

שירות צבאי

לא התגייסתי לצבא מפאת היותי בהריון. אני מרגישה פספוס גדול שלא הייתי בצבא ולא תרמתי למדינה ביכולות שלי. אני חושבת שיש לי את זה ביכולת ההקשבה לאנשים, לתת להם כתף תומכת וזמן.

אני רוצה לספר על המוות של אימא שלי. הוא היה מאוד טראומי עבורי. האחיין של אימא שלי הגיע אלינו לקריית שלום (כי היא אז גרה אצלי אחרי שהתחתנתי) לספר לנו שאבא שלו, שהוא אחיה, נפטר מדום לב. אימא שלי לקחה את זה מאוד קשה וקיבלה דום לב במקום. הלוויות שלהם היו באותו היום.

ועכשיו – קצת אופטימיות….

בתור ילדה אהבתי ללכת לראות סרטים בקולנוע, בעיקר סרטים הודיים ובשפה התורכית. הייתי הולכת עם חברות ונהנית מזה. זה היה התחביב הכי גדול שלי. אני הכי מתגעגעת לבעלי. הוא היה עוזר לי בהכל עם הילדים, וגם ללא קשר אליהם. הוא היה עמוד התווך של הבית.

עכשיו אספר על הטוב שיש בי:

בתי ונכדתי לינוי יעידו על כך שאני אישה צנועה, עוזרת בכל מה שהן צריכות ומכילה אותם. אני אוהבת את החיים למרות כל מה שעברתי, ופשוט מאחלת לי לקום מחדש לחיים. בתי אתי ונכדתי לינוי גרות כאן איתי בדירה בתל אביב. אנחנו מאוד מחוברות.

היום, אני רק מקווה שהחיים יהיו "משעממים" כרגיל ושנהיה בריאים.

הזוית האישית

לינוי הנכדה המתעדת: סבתא, עכשיו זו לינוי כותבת לך ממני. אני רוצה להגיד לך תודה שהשתתפת בפרויקט החשוב הזה. אני יודעת שעברת חיים לא קלים, ואני גאה בך בכל צעד שאת עוברת ושעוד תעברי. אני כאן בשבילך, ואני לא חושבת שיש מישהו בעולם הזה שמכיר אותי ככ טוב (אולי חוץ מאימא) יותר מדי. אני רוצה להגיד לך תודה על הכל. שאת תמיד כאן בשבילי, מכילה, מקשיבה, ואוהבת. שלך, לינוי.

אני מאחלת לסבתא רק בריאות ואריכות ימים.