מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי תמר מליחי נולדתי בשנת 1944 בתימן. שם אבי סעדיה ושם אימי מזל, יש לי שני אחים, שלום ואורי ואחות אחת בשם תרצה.

עלינו לארץ בנובמבר 1949 במבצע "מרבד הקסמים". גרנו במחנה העולים בעין שמר, ובהמשך עברנו למעברת גבעת חיים. מגבעת חיים עברנו ליישוב אליכין ובו אנחנו גרים עד עצם היום הזה.

נולדתי בתימן וגדלתי בעיר רדאי עד גיל חמש. באחד הימים, הגיעו לעירנו שליחים מארץ ישראל, והודיעו לנו שהגיע הזמן לעלות למדינת ישראל. ארזנו ציוד קל (לא הרבה), ויצאנו לדרך. חלקנו ברגל, וחלקנו על חמורים כשהמטרה הייתה להגיע לעיר ח'אשד כי שם חיכו המטוסים.

הדרך הייתה מאוד קשה. לא היה מספיק מים ולא היה הרבה אוכל, והיו כנופיות בדרך, שהיה צריך לשחד אותם בכסף בכדי שלא יפגעו בנו. אני זוכרת שפחדתי מאוד.

בדרך לעיר ח'אשד עצרנו בעיר תעז, שם הצטיידנו במזון ובמים, ועלינו על משאיות לכוון המטוסים. הדרך לא הייתה סלולה: זו הייתה דרך שטח, והמשאית היטלטלה והיה מאוד קשה .

המטוסים היו גדולים, וכילדה קטנה הם נראו לי כמו ציפורי ברזל ענקיות. פחדנו לעלות לציפורי הברזל, כי חששנו שיקרה לנו משהו רע. בעלייה למטוס התבקשנו ע"י המקומיים להשאיר את כל התכשיטים, הכסף, הזהב והבגדים היפים. הסיבה היתה כי זה כבד מדי, והמטוס עלול היה ליפול. כך לפחות נאמר לנו.

כשהגענו לארץ התברר כי הדבר לא היה נכון, וכי לא היינו צריכים להשאיר בתימן שום דבר. לא הייתה לנו דרך להחזיר לעצמנו את הרכוש שנלקח מאתנו.

בארץ ישראל נחתנו בלוד, ומשם נסענו במשאיות למחנה העולים "עין שמר". מחנה העולים עין שמר היה ענק, וקלט לתוכו עולים מכל העולם. זה היה מחנה אוהלים גדול וצפוף. האוכל היה בקיצוב, ובכדי לקבל אוכל היה צריך להגיש תלושי מזון. תקופה זו נקראה "תקופת הצנע". המיטות היו מיטות ברזל עם מזרן דק. לפעמים בתוך אוהל אחד, ישנו מספר משפחות, והיה מאוד מאוד צפוף ולא נוח. וכמובן שלא הייתה פרטיות.

החורף של אותה שנה היה קשה מאוד, היה קר, גשום, ואפילו ירד שלג. אני זוכרת שהשלג הכבד הפיל את האוהל שישנתי בו.

היינו במחנה העולים עין שמר שנה בערך, ואז באחד הימים ריכזו את כולנו במרכז המחנה, והעלו אותנו על משאיות. משם נסענו למעברת גבעת חיים. גרנו במעברת גבעת חיים בצריפים והיה שם מעט יותר נוח. היו שם גני ילדים, בית ספר וגני שעשועים. למדנו, שיחקנו ונהנינו. גרנו כשנתיים במעברה, ואז בנו לנו בתים ביישוב אליכין הסמוך, היישוב שבו אנחנו גרים עד היום. בו התחתנתי, הקמתי את משפחתי וגידלתי את ילדיי.

למרות הקשיים שעברנו בדרך אני שמחה שעליתי לארץ ישראל, כי ישראל היא הבית שלנו, והמקום הטוב והבטוח ביותר לכל יהודי בעולם.

הזווית האישית

עומר: למדתי מסיפורה של סבתי, הרבה דברים על ילדותה ועלייתה לארץ, וכן על הקשיים וההתאקלמות בארץ, וממש התעניינתי בסיפורה.