מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי נולדה בעיראק, בעיר בגדד, בשנת 1931. שם ההורים של סבתי: טובה ומאיר למשפחת טל, לסבתי הייתה אחות בשם נזימה אך היא ובעלה נפטרו ממגיפה שהייתה בעיראק.

הם חיו בשכונה יהודית סגורה בבית גדול בן ארבעה חדרים עם מרפסת גג, בקיץ הם היו ישנים על הגגות כי היה חם מאוד. בבית היה מטבח אך לא מקלחת, הם התקלחו בחצר עם גיגית וכיבסו בחצרות. השכונה היהודית הייתה בקרבת הנהר והיה להם בית כנסת מרכזי שם הם התפללו עם הקהילה. הקניות התבצעו בשוק פתוח שם היו קונים את כל המצרכים הביתה, היו קונים שם בשר דגים קטניות, פירות וירקות.

סבתי למדה בעיראק בביה"ס היסודי רק עד כיתה ג', אביה סבא רבא מאיר הוציא אותה מהלימודים בעקבות תופעת חטיפות של נערות יהודיות לנישואים עם מוסלמים. סבא רבא מאיר חשש מאוד שגם סבתא תיחטף, לכן לא הרשו לה ללכת לבית הספר. מקומות המפגש של היהודים – רק הגברים היו יוצאים לבתי הקפה שם הם היו מעברים את שעות הפנאי וכן בבתי הקולנוע.

העלייה לארץ ישראל

מרגע הכרזת המדינה בשנת 1948 החלו פוגרומים ביהודים. הפוגרומים הותירו חוויות קשות מאוד ודחפו את סבתי ומשפחתה לעזוב את עיראק במהירות ולעלות לארץ ישראל. סבתא מספרת שאבא שלה, סבא רבא מאיר, לקח את נכדו כדי לרשום אותו לעלייה לארץ ישראל, אך לרוע המזל בפעילות של המוסד, כדי לדרבן את היהודים לעלות לארץ, הם זרקו רימון ליד בית הכנסת היהודי. מההדף של הרימון התנתק כבל חשמל, נחת על נכדו והרג אותו במקום. זה היה מאוד טראומטי ודחף אותם לקום ולעזוב מהר את עיראק.

סבתא עלתה לארץ בעלייה הגדולה של יהדות עיראק בשנת 1951 עם תינוק בן תשעה חודשים ובהריון מתקדם, סיבת העלייה הייתה בגלל הפוגרומים ומתוך ציונות לשמה. העלייה למטוס הייתה מותרת רק עם 24 ק"ג בסה"כ לכל אחד, אסרו לצאת עם תכשיטים וזהב מעיראק והחתימו את דרכונם ביציאה מעיראק בלי אפשרות חזרה. העלייה לארץ התבצעה במטוסים מסוג דקוטה. הם נחתו בשדה התעופה לוד, משם הסיעו אותם לשער העלייה בעתלית.

לאחר כשבועיים העבירו אותם לנתניה לבית עולים, למאהל בתנאים קשים ובלתי נסבלים באזור בו קיים היום בית החולים לניאדו. לאט לאט הם בנו את חייהם פה בישראל.

הזוית האישית

רום הנכד המתעד: הייתה לי חוויה מאוד מענינת ללמוד על השורשים שלי ועל המשפחה המורחבת שלי.