מאגר סיפורי מורשת

אני לאה יוחנן, נולדתי ב1952 בעפולה.

כשהייתי ילדה התחנכנו בלינה משותפת. לינה משותפת הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה-80. בלינה המשותפת, ילדי הקיבוץ היו לנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ויקיפדיה.

כל הילדים ישנו בבית ילדים ולא בבית ההורים. הייתי בחדר עם עוד שלושה ילדים שתי בנות ובן. אכלנו בבית הילדים את כל הארוחות, ארוחת בוקר, צהרים וערב.  הייתה לי מטפלת שקראו לה בלה, שהכריחה אותי לאכול מרק שלא אהבתי. הייתי ילדה חכמה ועשיתי לה תרגיל – שמתי טיפה מרק על הצלחת וסובבתי את הצלחת, כדי שתיראה שהיה הרבה מרק בצלחת. כך נהגתי מספר פעמים, אך יום אחד היא תפסה אותי ולא נתנה לי לקום עד שאכלתי הכל. היה לי מאוד קשה עם זה ולא הייתה לי ברירה.

במנוחת צהרים הכריחו אותנו לישון. המטפלת היתה אומרת: "תסובבי את הראש לקיר".  לא היתה ברירה היינו חייבים להיכנס למיטות ולהירדם מבלי לדבר בנינו.

בקיבוץ היה מנהג של ארוחת ארבע לאחר המנוחה. למעשה היו שני סוגים של ארוחת ארבע – בבית הילדים מדי יום לאחר ההקמה, ובחדר  של ההורים, גם בימי חול אך בעיקר בשבתות. התפריט של בית הילדים היה שונה מקיבוץ לקיבוץ (החל מתה ועוגיות "פרומין" פשוטות ועד לדליקטסים של ממש) וגם כמובן, בין משפחה למשפחה. ארוחת הארבע אצל ההורים – בשעות שבין ארבע לחמש וחצי אחה"צ – הייתה נוהג משפחתי נפוץ בקיבוצים בתקופת הלינה המשותפת. סביב שולחן ועליו טוסטים, עוגה, פרי העונה, שתייה וכדומה, נפגשו בני המשפחה, ההורים והילדים, ושוחחו בענייני היום.

לאחר  שקמנו ממנוחת הצהרים, בבית הילדים קיבלנו ארוחת ארבע ובה: לחם עם ריבה וכוס חלב, שמאוד לא אהבתי. אחרי ארוחת ארבע הלכנו לבית של ההורים. שם שיחקנו משחקים, אכלנו ארוחת ערב בחדר אוכל עם כל ילדי הקיבוץ, וההורים שלהם, ואז ההורים לקחו אותנו לבית ילדים כדי  להשכיב אותנו לישון. לאחר שנרדמנו הם הלכו לבתיהם ואנחנו נשארנו לבד.

הזווית האישית

מיקה: היה לי כיף לגלות דברים על עברה של סבתי, ולשמוע קצת סיפורים על חלק משמעותי מהחיים שלה.