מאגר סיפורי מורשת

סבתי היקרה, מרת הני קרניאל, (בת 83) מספרת לנכדתה שני שחר:

נולדתי בירושלים עיר הקודש. קוראים לי הני (הענא) על שם סבתי עליה השלום. בביתנו דיברו גרמנית. שמות הורי: ניסן יונה ושיינדל הולצמן. יש לי רק אח אחד, שצעיר ממני בשלוש שנים.

כשההורים שלי גרו בחו"ל, לפני שעלו לארץ, אבא שלי היה חזן ושוחט. בארץ הוא לא מצא עבודה במקצועות שלו, אז הוא עבד כצבע.

הבית

גדלתי בבית קטנטן עם חצר קטנה מרובעת. בבית היו שני חדרים ומטבח. השירותים היו מחוץ לבית, לכן סגרנו מרפסת שהקיפה שטח שכלל בתוכה את השירותים. כך, שהשירותים לא יהיו בחוץ. לא היה ברז ולא היה חשמל עד שהייתי בת עשר. בחצר היה בור שהתמלא על ידי מי גשמים, ומשם שאבנו מים. את המים שפכנו לתוך שני כדי חרס גדולים שעמדו במרפסת. הכדים הספיקו לשבוע בערך. במטבח הייתה לנו פתילייה (פתילייה היא כירה, מכשיר בישול נייד. מתאים לבישול איטי). באותה תקופה ברוב הבתים עוד לא היו כיריים לבישול. התקלחנו במטבח, שם חיממנו מים בקומקום על הפתילייה. את המים שפכנו לתוך גיגית גדולה ובה התקלחנו.

החדר הראשון, שהיה בעצם גם הכניסה לבית, היה חדר הילדים. מהחדר הזה נכנסו לחדר גדול יותר שהיה חדר השינה של ההורים, ושימש ביום גם כפינת אוכל וסלון. לא הייתה מכונת כביסה. הייתה כובסת, שהגיעה מהעיר העתיקה וכיבסה לנו את הבגדים. הכובסת הייתה כובסת ומשפשפת את הבגד על לוח ממתכת. לא היו מכבסים מתי שרוצים, אלא, היה יום מיוחד לכביסה. ביום כביסה, אימא שלי הייתה קמה מוקדם ומדליקה את הפרימוס (מרתיח מים יותר חמים מאשר בפתיליה).

השכונה

הייתה מכולת צמודה לשכונה בה גרנו. שם היינו קונים את המצרכים. ירקות קנינו בשוק מחנה-יהודה. אני מתגעגעת לחיים שהיו, למרות שהיה הרבה חסר. לא היה מספיק אוכל. אבל החסר הזה לא מאוד השפיע על החיים שלנו. היינו שמחים ומאושרים. טיילנו הרבה. ירושלים עוד לא הייתה צפופה כמו היום. אז היינו מטיילים הרבה בחורשות ובשדות. בירושלים היו חורשות אליהן היינו הולכים בעיקר בשבתות ובראש חודש.

בשכונה שלנו, שכונה חרדית, גרו הרבה אנשים. היה לנו בית כנסת, אבל אנחנו התפללנו בבית כנסת אחר שהיה רחוק יותר, כמה רחובות מהבית.

זיכרונות ילדות

הזיכרון הכי מתוק שלי מהילדות הוא, שבכל פעם שיצאנו לקניות במרכז העיר עם אמא שלי – תמיד היינו נכסים לבית קפה ומזמינים קפה ועוגה. הרגעים האלה ממש זכורים לי כחוויה מתוקה. כי בתקופה שלנו לא הלכו הרבה לקניות כמו היום. קנו בגדים לעיתים רחוקות. וכך גם דברים אחרים. זה היה שונה מאוד מהדור שלכם, אתם הצעירים היום רגילים להרבה שפע ב"ה.

סבתא עם אחיה, הוריה וסבתא שלה ניצולת השואה

יש לי הרבה זיכרונות מהילדות. אחד מהם הוא זיכרון מפחיד. בתור ילדה זה הפחיד אותי מאוד. הייתי בת שבע בערך, ואחי הקטן היה בן אבע. התחילה אז מלחמת השחרור. לתוך המטבח שלנו נפלו רסיסים של פגז, תוך כדי שאימא שלי בישלה שם. זה פגע בקיר ממול, וכל הרסיסים התפזרו במטבח. אימא שלי יצאה מהנעליים, שהיו מלאות בזכוכיות, ורצה לחדר. החדר היה מוגן יותר, שם היו שקי חול בחלונות. בעבר במלחמות, היו ממלאים את החלונות בשקי חול כדי להגן מכניסת רסיסים. בחלון בחדר השינה היו לנו שקי חול. במטבח לא. וכך חדרו הרסיסים.

בילדות אהבתי כל מיני משחקים. אחד המשחקים האהובים עלי ביותר היה המשחק סבלנות. זה משחק קופסא שנקרא גם ריץ' רץ'. הייתי ילדה שובבה. היה לי שיער ארוך מאוד ובערך בגיל בת מצווה הסתפרתי. אספתי את השיער הגזור לצמה. שמרתי את הצמה לאורך שנים רבות מאוד. חלק מהילדים שלי השתמשו בצמה הזו לתחפושת של פורים, כשהתחפשו לסיני עם תלבושת סינית מסורתית שכוללת כובע משולש וצמה.

אהבתי מאוד לטפל בילדים קטנים. תמיד אמרתי לאימא שלי שאני רוצה להיות גננת (אבל בסוף נהייתי מורה. עבדתי הרבה שנים בחינוך, במקומות שונים, כפי שאפרט בהמשך) אהבתי מאוד לסרוג. כבר בכיתה ה' ידעתי לסרוג והייתי סורגת הרבה.

המאכל האהוב עלי היה לחם, שעליו מרחו שמן זית ועגבנייה מרוסקת. כמעט לא היו לי שעות פנאי. אמא שלי הייתה עושה הרבה חסדים. למשל, היא הייתה תופרת ומתקנת לאנשים בגדים בחינם. הייתה עוזרת לאחרים בכל מיני דרכים.  היא גם הייתה עוזרת לדודה שלי שהיו לה הרבה ילדים קטנים. אני עזרתי לאימא שלי בכל הדברים האלה וזה מילא לי את רוב שעות אחר הצהריים. היו לי חברות מבית הספר וגם מהשכונה. היינו משחקים 'ארץ' (קלאס) וגם חבל. מאוד אהבתי את המשחקים האלה.

לימודיי ועיסוקיי

למדתי בבית ספר יסודי שנקרא: "מיס לנדאו", שנקרא מאוחר יותר "אוולינה דה רוטשילד". זה היה בי"ס חרדי לבנות. התחלתי ללמוד שם לפני מלחמת השחרור, לפני קום המדינה. ביה"ס היה ממומן ע"י האנגלים  והשפה המדוברת שם הייתה אנגלית. השפה השנייה בביה"ס הייתה עברית. לימודי קודש למדנו בעברית. אני מאוד אהבתי חשבון, היו לנו פעם בשנה טיולים. התפללנו כל תלמידות בית הספר ביחד עם המנהלת. היינו כ-400 תלמידות, אבל זה היה גם תיכון. הייתה לנו תלבושת לחורף ולקיץ. היה לנו סרפן כחול וחולצה מתחתיו, לחורף היו לנו נעליים וגרביים חומים, היה גם סוודר, ג'קט, מעיל וברט. על כל פריט לבוש היה מוטבע סמל בית הספר בצבע אדום.

כשבגרתי, בגיל 19, כשסיימתי את הלימודים, עוד לפני שהתחתנתי, כבר התחלתי לעבוד. מקום העבודה הראשון שלי היה בכפר-חסידים. זה היה כפר נוער ענק (מספר כיתות בכל שכבה) ילדים מכיתה ג' עד י"ב (רובם מחו"ל, ילדים שעליית הנוער הביאו לארץ. ילדים נוספים היו מהארץ, ממשפחות מצוקה). שימשתי שם במספר תפקידים. הייתי מורה, מחנכת כיתה ו'. הייתי גם המדריכה שלהם (שעושה להם פעילויות ומשימות) והייתי גם מטפלת. המטפלות היו אחראיות שהילדים ילכו לישון.

אחר כך, הייתי מורה בתלפיות, בכניסה לירושלים. אחרי חצי שנה התחתנתי. המשכתי לעבוד בתלפיות.

אחר כך, עברנו לגור בנווה מיכאל. זה היה מקום מרכזי. סביבו היו יישובים של עולים חדשים. המקום הזה היה על גבול חברון. היה הביטחוני היה אז  מתוח, זה היה ערב מלחמת ששת הימים. היינו בהתכתבות עם הרבי, שאלנו אם לעבור משם.

עברנו לגור בכפר מימון. שם הייתי מורה מספר שנים בבית הספר היסודי. בעלי ז"ל היה המנהל. אחר כך, משרד החינוך ביקש ממני לעבור למקום שנקרא "עזתה" – שם לימדתי בתיכון.  ומשם עברתי ללמד בתקומה במשך שנה. ואז עברנו לגור בכפר חב"ד. מספר שנים עבדתי בכפר חב"ד. ואחר כך, ניהלתי את התיכון של חב"ד בשכונת נחלת הר חב"ד בקריית מלאכי "בית חנה". למרות שאני כבר הרבה שנים בפנסיה – אני עדיין מלמדת. יש לי שיעור נשים קבוע, שיעור חסידות, שאני מוסרת  פעם בשבוע.

כבר למעלה מחמישים שנה אני חב"דניקית. אבל לא תמיד השתייכתי למגזר הזה. כשבעלי ואני הכרנו ונהיינו חתן וכלה, החלטנו להיות חב"דניקים (לבעלי כבר לפני כן היה קשר עם חב"ד). התחלנו להתכתב עם הרבי וקיבלנו ממנו הוראות וברכות. נכנסנו מהר מאוד לעניינים בחב"ד ועם הזמן למדנו יותר ויותר מושגים חב"דיים, ויותר ויותר מנהגים והנהגות. על כל צעד ושעל כתבנו לרבי ושאלנו את הרבי. בשנת תשל"ו, כשכבר היו לי שבעה ילדים, נסענו לרבי פעם ראשונה. הרבי מאוד קרב אותנו.

התחתנתי בשנת תשכ"א, הייתי אז בת 20. החתונה הייתה בתל אביב.

סבא וסבתא בחתונתם

(התמונה העליונה היא המקורית. התחתונה נצבעה לאחרונה.)

מנהגים מיוחדים

היו מנהגים שבעלי ואני הקפדנו מאוד לקיים בביתנו. למשל, הקפדנו מאוד לקיים מידי מוצאי שבת סעודת "מלווה מלכה" ובזמן הסעודה הזו היינו מדליקים שני נרות. בלילות שבת בעלי היה מברך את הילדים לפני הסעודה, לפני שירת שלום עליכם. כל ילד בתורו היה ניגש אליו, הוא היה מניח את שתי ידיו על ראשו ומברך אותו בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה…וכו'… ואת הבנות: "יברכך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה וכו' ".

מאוד אהבתי את השבתות והחגים. לכל חג יש את המשמעות שלו. בכל חג, בכל שנה מחדש מאיר אור מיוחד, ששייך רק לחג הזה. היו שנים בהן כמעט בכל שבת סבא, בעלי, היה חוזר מבית הכנסת עם אורחים. תמיד בישלתי יותר כדי, שיהיה מספיק אוכל אם יהיו אורחים. את שולחן השבת תמיד ערכנו מוקדם. בשולחן השבת הקפדנו תמיד על דברי תורה, כמובן. גם הילדים אמרו דברי תורה. כמו שאת יודעת, בשנים האחרונות (משנת תשע"ט), מדי שבוע, אני מחברת חידון על פרשת השבוע ושולחת לילדים שלי ולנכדים.

ימים מיוחדים בביתנו היו גם ימי הולדת. השתדלנו תמיד לציין יום הולדת של כל אחד מבני המשפחה ולחגוג לו. בפרט, מאז שהרבי דיבר על המשמעות הכבירה של יום  ההולדת ועל מנהגי יום ההולדת. עד היום אני מקפידה להתקשר ולברך על אחד ואחת מהמשפחה המורחבת ביום ההולדת שלו. אני מתקשרת גם לקרובי משפחה ולחברות שלי לאחל לכל אחד ואחת מזל טוב ביום ההולדת שלו/ה. זה מאוד משמח אנשים.

המשפחה

אני אוהבת מאוד את המשפחה שלי. את הילדים, אתכם הנכדים ואת הנינים – תודה לה' על כולם!

כשהייתי צעירה יותר היינו נוסעים הרבה לילדים ולנכדים שלנו. היו נכדים (בני הדודים שלך המבוגרים יותר) שהיו באים אלינו בחופש הגדול. היום כולם באים אלי לבקר אותי, כל אחד בזמן אחר. אני מאוד אוהבת לספר לנכדים סיפורים ולשחק איתם משחקי קופסא. בבית יש לי את הוויטרינה הכי מדוברת במשפחה, ויטרינה עם הרבה חפצי נוי, הנכדים תמיד אוהבים להסתכל על כל הפרטים שבה.

היו שנים בהם לחג הפסח היינו מזמינים את כל הילדים הנשואים. גם כשכבר היו לנו שבעה נשואים והרבה נכדים. למרות, שהבית שלנו היה גדול יחסית – הוא היה ב'תפוסה מלאה' בחג הזה, עמוס למדי, אבל ה"ביחד" הזה הוסיף מאוד לאווירת החג. בכל חדר התארח אחד מהזוגות, כשכל חלל החדר מלא במזוודות ותיקים שלהם ומזרונים קטנים לילדים שלהם (הילדים שלנו הצעירים יותר, שהיו אז עדיין ילדים – היו ישנים בלילה בסלון. מפאת חוסר מקום חלקם היו ישנים תחת השולחן של פינת האוכל. הם היו אוהבים מאוד את המיקום הזה. זאת הייתה חוויה של ממש בשבילם. גם אבא שלי היה מגיע אלינו לחג הפסח (אמי ז"ל נפטרה ממחלה כשהייתי בת 27).

בכל שנה באחד מימי חול המועד לקחנו אוטובוס ונסענו לטיול כל המשפחה, כל השבט היקר שלנו.  בעלי היה מצטייד במגאפון ומשמש מדריך טיולים, מסביר לכולם על האתרים והצמחים וכו'

בנוסף היו מתארחים אצלנו בחורי ישיבה מחו"ל, שבשונה משאר חבריהם הישראלים, שנסעו לכל הפסח הביתה. הם נשארו בישיבה ולא היה להם מה לאכול, כי המטבח של הישיבה היה סגור בפסח, כמובן. אז הם היו מתארחים אצלנו לארוחות במשך שבעת ימי החג, ובערב היו חוזרים לישיבה לישון. הם היו חברים של הבן שלי, שהיה אז תלמיד בישיבה בכפר חב"ד, קרוב לבית.

סדר יומי

סדר היום שלי בעבר היה עמוס וכלל הרבה פעילות מחוץ לבית. היום אני כבר ממש מבוגרת, אני רוב הזמן בבית. בבוקר אני מתפללת מוקדם ממש ואומרת את החת"ת. אני גם לומדת תנ"ך, דרך קבוצה בווצאפ, שמעלים שם שיעור כל יום. אחרי העבודה הרוחנית הזו – אני מסדרת את הבית. יומיים בשבוע מגיעה עוזרת לנקות ולסדר לי את הבית בצורה יסודית יותר. אני מדברת איתה עניינים של יהדות וחסידות, כמעט שלא היה לה מושג בענייני יהדות. היא מאוד מתרגשת ושמחה ללמוד. אני מוסרת שיעור פעם בשבוע. במשך השבוע אני מכינה את השיעור, סורגת, פותרת תשבצים ועוד. אני קוראת הרבה ומדברת בטלפון.

אמצעי תקשורת כיום ובעבר

כל יום אני שולחת למספר קבוצות ורשימות תפוצה דברים על יהדות, ואת שיעורי החת"ת. אני שמחה, שלמרות שלא נולדתי כמוכם בעידן המחשבים והסמארטפונים – אני בכל זאת מצליחה לתפעל את הסמארטפון וליהנות מהפונקציות שלו, ואפילו לנצל אותן להפצת המעיינות.

אפרופו מכשירים, בעבר אפילו טלפון לא היה לנו. היו רק מעטים שהיו להם טלפונים ובאמצעותם רבים תיקשרו. לנו למשל, בשכונה שגרתי  בילדותי, היה לשכן אחד בלבד מכשיר טלפון. בנדיבות רבה הוא היה נותן לכולם לעשות שיחות. גם כשכבר היו לי שמונה ילדים או יותר עדיין לא היה לנו טלפון. אח"כ היה לנו טלפון עם חוגה, ובהמשך כבר היה טלפון עם  לחצנים.

תודה לה' שיש טלפון. כך אפשר לתקשר עם כל מי שרוצים, ובעיקר עם הפירות שלנו. הילדים והנכדים הם הפירות שלי, והתלמידים והתלמידות שלימדתי. יש לי קשר טוב עם הילדים, החתנים והכלות והנכדים. כששולחים סרטונים מהמשפחה והנכדים זה עושה לי הרבה שמחה ונחת ב"ה.

הנחת שלי

ב"ה עד היום יש לי קשר עם מורות שעבדו תחתי כשניהלתי, ועם הרבה בוגרות, תלמידות שלימדתי בעבר.

על תוכנית הקשר הרב דורי

זו לא פעם ראשונה שאני מתראיינת לפרויקט המקסים הזה של 'הקשר הרב דורי'. עשיתי את זה כבר עם כמה וכמה נכדות.

השנה, יש לי גם נכדה בכיתה ו' וגם נינה בכיתה ו', בבית ספר אחר, בעיר אחרת. הנינה ראיינה את סבתא שלה, שזו בעצם הבת הבכורה שלי. ושתיהן יחד ראיינו גם אותי כדי להיזכר בסיפורי הילדות של בתי בכורתי.

בכל פעם מחדש הראיונות האלה מעוררים בי זיכרונות נעימים, ובכל פעם מחדש זה מאיר ומזכיר לי שוב את כל הטוב שה' עושה. את ההתקדמות שלי ושל העולם בתחומים שונים. ועצם העובדה של  המפגש  עם הנכדה שלי, לפטפט ולשוחח – זו חוויה נהדרת, וזה דבר שיש לו ערך רב. זה חשוב מאוד לקשר. חשוב מאוד שהילדים ידעו יותר ויותר על הסבים והסבתות שלהם ועל הדורות הקודמים. בעיני הפרויקט הזה מבורך, נהניתי מאוד. תודה רבה!

לסיום, לבקשתך, אתן לך עצות לחיים:

העצה הראשונה, עצה שקיבלתי מאמי ז"ל בצעירותו. כשהייתי מתוחה ולחוצה לפני פגישות משמעותיות או רשמיות, היא הייתה אומרת לי: "האדם שאת צריכה להיפגש איתו ואת במתח בגללו – דמייני אותו בפוזה מצחיקה, בתנועה משעשעת. זה יפחית מהמתח…

והעצה החשובה ביותר שאני יכולה לתת היא, להיות תמיד בשמחה ובביטחון בה'. לבחור כל יום בשמחה – והיום יעבור טוב. גם אם קורה משהו לא נעים.

שיהיה בהצלחה רבה, שני מתוקה שלנו, ושנזכה בקרוב לביאת המשיח ולגאולה האמתית והשלימה.

סיפור מיוחד ומרגש

מצרפת לסיפור סיפור מרגש במיוחד שסבתי סיפרה בראיון לארגון Jem

לפני מספר שנים ראיינו את סבתא שלי מטעם ארגון Jem (ארגון שמטרתו העיקרית היא תיעוד ושימור חייו ופועליו של הרבי מליובאויטש) אודות הקשר שהיה לה ולסבי, הרב עמוס קרניאל עם הרבי.

במסגרת הריאיון סבתא שלי סיפרה סיפור מיוחד ומעורר השראה. יצוין שהסיפור מתחיל במשרה מאתגרת שסבתי קיבלה כשחזרה מחופשת לידה. הייתה זו חופשת הלידה כשאימא שלי נולדה. (אמי נולדה בתמוז תשל"ד. סבתי האריכה את חופשת הלידה עד חנוכה תשל"ה.

כשהריאיון פורסם – הסיפור נכתב אחר כך באתרי אינטרנט שונים. להלן הסיפור כפי שהוא מופיע באחד מהאתרים :

ראשיתו של הסיפור הבא בשלהי שנת  תשל"ה (1975), סיפור אישי מרגש על הכוח, שבאמירת פרק תהילים מתאים למספר שנותיו של האדם.

הרגע הזה, בבית הקטן בבאר-שבע, היה נקודת שבר בעבור הגב' הני קרניאל – אשת חינוך צעירה, שמצאה עצמה חסרת אונים מול רוע אכזרי. היא הייתה נבוכה ומפוחדת, ובעיקר מלאת דאגה לתלמידתּה האומללה, שהאזינה למסכת הגידופים מפינת החדר ועיניה מושפלות.

הסיפור התרחש בשלהי שנת  תשל"ה. באותם ימים התגוררו הגברת קרניאל ובעלה עמוס בכפר מיימון, בשליחות הרבי מליובאוויטש, ועסקו בעשייה חינוכית. בחנוכה של אותה שנה התעתדה הגב' קרניאל לשוב מחופשת לידה לעבודתה בקריית החינוך הצמודה לנתיבות. היא הופתעה כאשר מנהלּה המליץ לה לעבור לתפקיד חינוכי מַאתגר במיוחד. זו הייתה מסגרת חינוכית מיוחדת, שהוקמה במושב תקומה, בעבור תלמידות מרקע חברתי קשה, שגדלו בסביבה עבריינית וברמת חיים ירודה. מקצתן כבר התנסו בעצמן במעשי פשע. הגב' קרניאל התוודעה לסיפורי חיים מזעזעים – והתחלחלה. מעללי הבנות העבירו בה צמרמורת. גם הרמה הלימודית שלהן הייתה ירודה. היו מהן שלא ידעו קרוא וכתוב. אף אחת מהן אינה מסוגלת ללמוד בכיתה רגילה, נאמר לה. בתחילת השנה נוהלה המסגרת בידי שתי מורות, אך אלה לא החזיקו מעמד. הגב' קרניאל כתבה לרבי ושאלה מה לעשות. תשובתו הייתה חיובית. הרבי עודד אותה לקבל את המשרה, ואף הנחה אותה כיצד למצוא מסילות ללב התלמידות: להרבות בהשמעת סיפורי צדיקים, ולדרבן אותן לקיים מצוות מעשיות. הרבי חתם במילים: דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב.

גב' קרניאל הבינה שאם תאהב את תלמידותיה בכנות, הן יפתחו לקבל את השפעתה עליהן. העבודה לא הייתה קלה כלל.  הגב' קרניאל נדרשה לאורך רוח, ליצירתיות, ובעיקר לדבקות במשימה. אט-אט החלו להתגלות ניצני שיפור בהתנהגות התלמידות. השנה הסתיימה בהצלחה גדולה, מעל ומעבר לכל הציפיות. בעידוד בני הזוג קרניאל, הוסיפו התלמידות לצעוד בדרך המלך, ובחרו להמשיך במסגרות חינוך דתיות. כולן – חוץ מתלמידה אחת. זו הייתה תלמידה שאימּה התגוררה עם גבר ערבי, וזה מנע מהנערה ללמוד בבית ספר דתי. כל ההפצרות והתחינות נפלו על אוזניים ערלות. האיש היה שתלטן ועיקש, וחסם כל אפשרות להעניק לנערה חינוך יהודי.

לגב' קרניאל לא נותרה ברירה אלא להתדפק על דלת המשפחה בבאר-שבע, ולהתעמת פנים אל פנים עם האיש. היא לא ציפתה לתגובה אלימה כל-כך. מעודה לא קיבלה איומים מפורשים על חייה. המבט הרצחני שנשקף מעיני האיש המחיש את רצינות דבריו. היא נאלצה לסגת מן הבית בלי תוצאות.

בצר לה פנתה שוב אל הרבי, ושטחה במכתב את כל קורותיה עם הנערה. כעבור זמן קצר קיבלה מענה. הרבי ביקש לדעת אם  גב' קרניאל יודעת את יום הולדתה של הנערה. תשובתה הייתה חיובית. היא נהגה לציין בכיתה את ימי ההולדת של כל תלמידה, וכך ידעה את ימי הולדתן. הרבי ביקש, שמכאן והלאה תקרא בכל יום את פרק התהלים המתאים לשנותיה של הנערה.

גב' קרניאל החלה ליישם את ההוראה. יום אחר יום קראה את פרק התהילים המתאים לגילּה של התלמידה האובדת, וזיכרונּה לא מש מעיניה. בכל שנה, בבוא יום הולדתה, החליפה את פרק התהילים. לעצמה חשבה, שזו בוודאי משימה לכל החיים.

ארבע-עשרה שנים חלפו. שנה אחת, לקראת חג השבועות, הוזמן הרב עמוס קרניאל להנחות כינוס ילדים בבית חב"ד בזיכרון יעקב, שעסק בהכנה לקבלת התורה. במהלך האירוע התפרצה אל קדמת האולם אישה מלּווה בילדה כבת עשר. המורה, המורה הכריזה בהתרגשות, אני מוכרחה לדבר איתך רבי עמוס המופתע השיב לה: בסדר, המתיני כאן עד סיום האירוע, ואשוחח עמך ברצון. אבל האישה לא הרפתה: אתה בעלה של המורה שלי מתקומה, נכון? הרב קרניאל השיב בחיוב. ומי את? שאל. האישה נקבה בשמּה, והוסיפה: דע, שאני מחפשת את אשתך זמן רב. אני מוכרחה לדבר איתה.

שיחת הטלפון בין השתיים הייתה נרגשת. העיניים בשני עברי הקו זלגו דמעות. התלמידה לשעבר שטחה את סיפור חייה, כיצד הידרדרה מדחי אל דחי, עד שניצלה בידי פעילי יד לאחים, היא נישאה והקימה בית יהודי כשר, והיא אפילו אֵם לילדה.

לאורך כל השנים, אינני יודעת מדוע, זכרתי אותך, המורה האהובה שלי התייפחה. כעת בא תורה של הגב' קרניאל להשלים את החסר. היא סיפרה לתלמידתה על הוראת הרבי. במשך ארבע- עשרה שנים שמרתי על ההנחיה באדיקות, ויום -יום אמרתי את פרק התהילים שלך, והתפללתי בעבורך. אין לי ספק שהתפילות האלו הצילו אותך!

קישור לצפיה בראיון עם סבתא הני קרניאל

הזוית האישית

סבתא הני: זו לא פעם ראשונה שאני מתראיינת לפרויקט המקסים הזה של 'הקשר הרב דורי'. עשיתי את זה כבר עם כמה וכמה נכדות. השנה, יש לי גם נכדה בכיתה ו' וגם נינה בכיתה ו', בבית ספר אחר, בעיר אחרת. הנינה ראיינה את סבתא שלה, שזו בעצם הבת הבכורה שלי. ושתיהן יחד ראיינו גם אותי כדי להיזכר בסיפורי הילדות של בתי בכורתי.

בכל פעם מחדש הראיונות האלה מעוררים בי זיכרונות נעימים, ובכל פעם מחדש זה מאיר ומזכיר לי שוב את כל הטוב שה' עושה. את ההתקדמות שלי ושל העולם בתחומים שונים. ועצם העובדה של המפגש עם הנכדה שלי, לפטפט ולשוחח – זו חוויה נהדרת, וזה דבר שיש לו ערך רב. זה חשוב מאוד לקשר. חשוב מאוד שהילדים ידעו יותר ויותר על הסבים והסבתות שלהם ועל הדורות הקודמים. בעיני הפרויקט הזה מבורך, נהניתי מאוד. תודה רבה!

הנכדה שני: לסבתא הני היקרה, תודה רבה על סיפורך המרתק והמניין, למדתי ממך הרבה. מאחלת לך הרבה שנים של בריאות והמשך עשיה מבורכת והרבה נחת מכל צאצאיך.