מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, דרי – שמה המלא הוא סמדר מיכאליס, לבית משפחת רביד (רינגוולד).

נולדתי ב- 18.6.1953 בקיבוץ להבות חביבה. אבא שלי, מיכאל (סבא רבא של עפרי) היה ממייסדי הקיבוץ. שמי ניתן לי על-ידי אימי כי הייתה כורמת, מראשוני הכורמים בתנועה הקיבוצית. סמדר זוהי הפריחה הראשונה של הגפן. מהר מאוד התקצר השם, ונשאר לתמיד: "דרי".

אבי הגיע לארץ מסלובקיה, לאחר שעבר את השואה בילדותו, והיה שותף להעלאת יהדות הונגריה וסלובקיה, עוד בטרם הגיע לגיל עשרים. אמי נולדה בבולגריה, והגיעה לארץ עם עליית יהדות בולגריה, במסגרת חברת הנוער של "השומר הצעיר". היא הגיעה לקיבוץ רוחמה.

ילדותי עברה עלי, כאמור, בקיבוץ צעיר שנאבק על קיומו. זכיתי להיות מילידו הראשונים של הקיבוץ וזו חוויה שנשארת לתמיד. כל חברי הקיבוץ ראו בנו את ילדיהם. עם כל הקשיים, היינו אהובים ומושקעים בנתינה רבה. היינו שותפי לכל הנעשה בקיבוץ: הלכנו עם ההורים למקומות העבודה, השתתפנו בחגים, וכבר אז יצאנו להפגנות. מגיל צעיר התחלנו לעבוד בחופשים, בענפי המשק השונים.

מאחר שבלהבות חביבה היו מעט מאוד ילדים, בכל שנות בית הספר היסודי, התחנכתי בקיבוץ גן שמואל, בו היתה לי "משפחה מאמצת", בימות השבוע בהם לא חזרנו הביתה (ויישנו, כמובן, בבית הילדים) והפך לי לבית שני. בגן שמואל היתה חברת ילדים גדולה, ושם קיבלתי את רוב הידע והאהבה שלי למחול, לפרחים ולתרבות.

בגיל ארבע עשרה עברה כל משפחתי לקיבוץ דליה, ומאז אני כאן. הריקוד היה אהבתי מגיל צעיר, תמיד השתתפתי בהופעות, והסתכלתי בקנאה ברקדניות המבוגרות. השתתפתי בחוג מחול בנעורי, ובבגרותי הבנתי שלא אהיה רקדנית ובחרתי כמקצוע להיות מורה לתנועה ומחול.

השירות הצבאי שלי היה בנח"ל. זו היתה תקופה של הקמת היאחזויות, ואני הגעתי להיאחזות מבודדת מעל בקעת הירדן בשם "גיתית". זו היתה חוויה מאתגרת ולא קלה. תפקידי היה להיות אחראיות על בנות הגרעינים, שהתחלפו כל חצי שנה, וצריך היה ללמד אותן לעבוד "כמו בקיבוץ". לחלקן היה קשה, ולחלקן היה עוד יותר קשה.

האירוע המיוחד קרה לנו היה לפני מלחמת יום הכיפורים: רכב של ההיאחזות עלה על מוקש, וחמישה חיילים נהרגו. סגל הפיקוד שהיה אז בהיאחזות נשאר עד היום בקשר רצוף.

את סבא שלך, אביתר, בן קיבוץ דליה, הכרתי כשבא למסור לנו ד"ש מלהבות חביבה. מאוחר יותר, סבתא רחל, אימי, הביאה לו אוכל, כאשר שכב בחדר שלו לאחר ניתוח והיא אמרה שיש לו חדר יפה. התחלנו להיפגש לאחר ערב ריקודים בחנוכה, ולהוציא הפסקה קצרה, אנחנו ביחד כבר חמישים שנה.

אבא שלך, חגי, נולד ממש לפני יום הולדתי העשרים ושתיים, וכעבור שנה ושלושה חודשים נולד אופיר. כשגדלו, החלטנו להרחיב את המשפחה, והפחנו משפחה אומנת לאלדד. זה אולי המעשה המשמעותי ביותר שעשינו כמשפחה. אלדד הגיע אלינו לאחר שאמו נפטרה. אביו, שהיה חולה מאוד, ולא יכול היה לטפל בו, נפטר גם הוא לאחר שנים מעטות, ואנחנו הפכנו למשפחתו. אלדד גר היום ברפובליקה הדומיניקנית, ולמרות המרחק הרב  ילדיו הם נכדינו.

עיסוקי בפנסיה דומים לעיסוקי בשנים הקודמות: המשכתי להיות רכזת התרבות של הקיבוץ ,עד לפני מספר חודשים, זאת לצד העבודה, שהיא גם תחביב, בטיפול במגע, ומפגשי יוגה, שאני מעבירה בשמחה. הרבה זמן מופנה כמובן בהנאה רבה לנכדים ולמשפחה בכלל.

חשוב לי  להרגיש שיש משמעות לדברים שאני עושה, להיות יצירתית ותמיד לחפש עוד אפשרויות לחדש וללמוד. וחשוב מכל: לתת בלי לחשוב על התמורה, להיות בצד הנותן והתומך.

הזווית האישית

הזווית האישית שלי (עפרי) על הסיפור של סבתא: הדבר המשמעותי מהסיפור של סבתא, שגרם לי להיות עצוב, הוא האסון שקרה בהיאחזות בו שירתה, שבו נהרגו חמישה מחיילי ההיאחזות. וכן למדתי, שסבתא שלי, הייתה מהילדים הראשונים של קיבוץ להבות חביבה.

הזווית האישית של סבתא (דרי): מהזווית האישית שלי כסבתא, על הריאיון הספציפי הזה, ועל רעיון עבודת שורשים בכלל: אני רואה חשיבות והנאה רבה במפגשים הללו,  שהביאו אותי לרצון, למצוא הזדמנויות נוספות לספר את הסיפור המשפחתי ולחבר את עפרי לשורשיו.