מאגר סיפורי מורשת

אני, דליה סלע, נולדתי בשנת 1956 בבאר שבע. כשפרצה מלחמת יום כיפור בשבת, 6 באוקטובר 1973, הייתי בת 17 בכיתה יב'.

כמידי שנה ביום כיפור, הייתי יחד עם כל המשפחה בבית הכנסת בשכונה א' בבאר שבע.

פתאום, החל רעש, התרחשות מחוץ לבית הכנסת. היו המון דיבורים והחלו להתרוצץ שמועות.

אנשים החלו לספר על תנועה של כלי צבא ואף אחד לא חשב לעצמו והאמין שיכול להיות שביום כיפור הקדוש שלנו תפרוץ מלחמה.

בתוך כמה שעות, לא זוכרת להעריך בדיוק, אבל לא לקח לזה הרבה זמן, חיילים שלנו הסתובבו ברחובות, עברו מבית לבית וגייסו את אנשי המילואים ובהדרגה הרחובות התמלאו בכלי רכב.

לא היה ניתן להתעדכן בתקשורת כי עדיין היה יום כיפור. תחנת הרדיו והטלוויזיה היחידה שהייתה עדיין לא פעלו משום שכיפור הוא יום שבתון. רק בשעות הערב המאוחרות פעלו כל כלי התקשורת

משפחתי ואני עזבנו במהרה את בית הכנסת והלכנו מיד הביתה בכדי לנסות, לבדוק ולדלות מידע על מה שקורה. רק בשלב מאוחר יותר הבנו שפרצה מלחמה.

הסורים והמצרים הפתיעו את הכוחות שלנו בבסיסים בו זמנית.

מיד עם פרוץ המלחמה הבנו שהמצב של צה"ל לא טוב בכל החזיתות בכלל ובחזית הצפון בפרט.

אחי הגדול שהיה חייל בחיל הצנחנים גויס למילואים, וכולנו דאגנו מאד. נרגענו רק כשחזר הביתה בתום המלחמה.

כל האזרחים קיבלו הנחיה לשהות בבתים בחשיכה וגם כל הרחובות היו מחויבים להיות בהאפלה מוחלטת.

ביום הראשון למלחמה, בשעת לילה מאוחרת, קמנו לקול קולות, צעקות ובכי שבוקעים מדירת השכנים שלנו…מאד נבהלנו.  לצערנו קרה הדבר הנורא מכל, השכן שלנו, יולי רוזנברג, נהרג בקרבות ברמת הגולן.

היה עצב רב וגם בהלה גדולה, הייתי נערה צעירה ואני זוכרת זאת כטרגדיה, איך יכול להיות שיולי שהיה קרוב לגילי, שלי נהרג במלחמה…

המלחמה נמשכה 18 ימים שנראו כמו נצח… ובכל הימים הייתה דאגה רבה לאחי ולכל החיילים.

לשמחתנו הרבה אחי חזר בשלום מהמלחמה. הוא לא נפגע, למרות שראה חברים שלו נפצעים בקרב.

הזוית האישית

איתמר: מאוד נהנתי ללמוד על מלחמת יום כיפור מסבתא שלי. מאחל לה המון בריאות שמחה ועוד…