מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים דליה ישראלי. היא נולדה בתאריך 9.1.1950 בתל אביב. סבתא מספרת שבחודש בו היא נולדה היה חורף קר מאוד. בסוף חודש ינואר היא הייתה בת שלושה שבועות ובתל אביב ירד שלג כבד מאוד. שאלתי אותה איך היא זוכרת את כל זה, והיא ענתה שבן דוד שלה (אורי) הגדול ממנה בשבע שנים היה מספר לה כל פעם שהוא החזיק אותה על הידיים והראה לה את השלג.

סבתא שלי כאמור נולדה בתל אביב. כשהיא הייתה בת שנה, היא והוריה עברו לסבא וסבתא שלה ברמת גן, הם גרו שם שנתיים וחצי (בזמן הזה נולד לה אח קטן). לאחר מכן הם עברו חזרה לתל אביב לשיכון שקראו לו שיכון ישגב שהיה ממוקם ליד הירקון. בגיל 14 סבתא שלי והמשפחה שלה (בתוספת עוד אח) עברו חזרה לרמת גן לבית חדש, שם היא גרה עד שהיא התחתנה עם סבא שלי (יוסי). אז שניהם עברו לחיפה מכיון שסבא שלי היה קצין בחיל הים. הם גרו עשר שנים בחיפה, שם נולדו להם אבא שלי (עודד) והתאומים שהם האחים שלו (איתן ונמרוד). הם חזרו לתל אביב לבית שהיה בית הוריו של סבא שלי שם הם גרים עד היום.

ילדות

סבתא שלי למדה בבית ספר בתל אביב שקראו לו בית ספר דן, כיום הוא לא קיים והוא חלק מבית ספר תיכון. סבתא שלי מספרת שהמקצועות האהובים עליה היו חשבון ותנ"ך. סבתא היא אהבה בילדותה לקרוא ספרים וללכת לספריה בשכונה בה גרה. היא אהבה לשחק בצוללות ולפתור תשבצים. כשהיא גדלה היא אהבה מאוד ללכת לתנועת נוער. תחביב הילדות של סבתא שלי היה ריקוד. סבתא שלי הייתה בריקוד מכיתה ד' עד כיתה י"א. לסבתא שלי היו המון חברות וחברים מהכיתה, היא מספרת שבשנים הראשונות היא לא הייתה כלכך מקובלת כי הייתה עסוקה בללמוד ולקרוא וכשהיא גדלה הפכה להיות במרכז העניינים. לא חגגו לה בת מצווה כי סבא שלה נפטר כמה שבועות לפני הבת מצווה שלה. סבתא שלי מספרת שכל הילדות שלה הייתה שמחה אבל במיוחד שהיא זכתה בפרס ביאליק בתחרות חיבורים.

סבתא שלי אומרת שיש מאכל שזכור לה בתור מאכל רומנטי וקשור לאהבה שלה עם סבא שלי, והוא פלאפל שהיא וסבא שלי אכלו כשהלכו לחגוג את הנישואים שלהם במוצאי פסח.

נעורים

הנעורים עברו על סבתא שלי ב"גימנסיה הרצליה", זאת הייתה הגימנסיה הראשונה בתל אביב (הגימנסיה הייתה בית ספר תיכון ולמדו שם מכיתה ט'). הגימנסיה הייתה בית ספר פרטי ששילמו הרבה כסף כדי ללמוד שם וסבתא שלי רצתה ללכת לבית ספר ציבורי כמו כולם. להורים שלה לא היה כסף לשלם על הבית ספר אבל הגימנסיה אספה ילדים מצטיינים מכל בתי הספר ונתנו להם מילגות ללמוד חינם. אבא שלה ביקש ממנה להסכים ללכת ללמוד שם כי זאת הייתה עזרה גדולה למשפחה. היא למדה בכיתה ריאלית אלקטרונית, היא הייתה בכיתה שהיו בה רק חמש בנות מתוך 21 תלמידים.

בסוף כיתה י"ב פרצה מלחמת ששת הימים. חודש קודם הייתה כוננות ובזמן הכוננות אמרו שתלמידי כיתות י"ב ימשיכו ללמוד רגיל וכל השאר יעזרו בכל מיני דברים נחוצים, אבל הכיתה של סבתא שלי עזבה את הלימודים והתנדבה לעזור בקיבוץ ניר דוד, כל הבחורים שם התגייסו לצבא. יום לפני המלחמה הם חזרו ללמוד אבל אז פרצה המלחמה. אחרי המלחמה התחילו בחינות הבגרות. היא אומרת שבסופו של דבר זאת הייתה תקופה מאוד שמחה בחיים שלה.

סבתא הייתה בתנועת נוער בשם "המחנות העולים": היא גם הייתה חברה בתנועה וגם הייתה מדריכה לילדים צעירים. בנוסף היא רקדה בלט אצל המורה המיתולוגית שקראו לה מיה ארבטובה.

סבתא בנעוריה

צבא

סבתא שלי רצתה ללמוד רפואה, היא נרשמה והתקבלה ללימודי רפואה. היא רצתה ללמוד רפואה במסגרת העתודה האקדמאית. אבל באותן שנים לא קיבלו בנות לעתודה ברפואה ולכן סבתא שלי ויתרה על העתודה והלכה לצבא. סבתא שלי שירתה בחיל הקשר וסיימה קורס קצינות. היא שירתה בצבא במשך 21 שנים והשתחררה בדרגת סגן אלוף. במהלך השנים בצבא היא למדה באוניברסיטה תוך כדי. סבתא הייתה קצינה של כוח אדם. במהלך השירות שלה היא נבחרה ללוות את ראשת הממשלה גולדה מאיר ז"ל בטקס השקת ספינת הטילים הראשונה שיוצרה בישראל.

סבתא מלווה את רוה"מ גולדה מאיר

במהלך השירות חלה מלחמת יום הכיפורים וסבתא שלי הייתה מפקדת מרכז גיוס של מילואים. התפקיד האחרון של סבתא שלי בצבא היה לטפל בנערים במצוקה ששילבו אותם בצבא וגם במציאת בתים מאמצים לחיילים בודדים. ואז היא השתחררה.

סבתא בעת שירותה בצבא

חתונה

סבתא שלי וסבא שלי גדלו באותה השכונה. סבא מבוגר מסבתא בשנה וחצי והיה תמיד כיתה אחת מעליה, אבל הם לא היו בקשר עד שהם נפגשו יום אחד בחתונה של חברה משותפת. מאז הם היו חברים שנה וחצי.

סבא שלי היה קצין בחיל הים וסבתא היתה קצינה בחיל הקשר והם היו נפגשים בסופי שבוע. סבא אף פעם לא כרע ברך לסבתא שלי, אבל בכל זאת היה להם ברור שהם יתחתנו. בגלל ששניהם היו חיילים אז הם התחתנו באולם צנוע של הועד למען החייל.

ביום הנישואים ה-50 שלהם (גם אני הייתי שם) סבא שלי סוף סוף כרע ברך.

סבתא וסבא ביום נישואיהם

סיפור משמעותי של סבתא

סבתא שלי סיפרה לי על אחד מהסיפורים המשמעותיים בחיים שלה: כשסבתא שלי סיימה את גן חובה כולם עלו לכיתה א' והיא לא הייתה ברשימה של הילדים שעולים לכיתה א', כי היא נולדה ב- כ' בטבת וזה היה ה- 9 בינואר של שנתון אחד אחרי כל הילדים. הגננת (חביבה ז"ל) החליטה שסבתא שלי צריכה ללכת לכיתה א' כי היא יודעת לקרוא ולכתוב, ומשרד החינוך דרשו שהיא תבוא לבחינה. סבתא שלי מאוד חששה מהבחינה, היא מספרת שהיא עד היום זוכרת איך הבחינה הלכה: היא נכנסה היו שלושה אנשים מבוגרים שישבו ליד שולחן גדול והיא בתור ילדה בת 5.5 ישבה על כיסא מולם ושאלו אותה הרבה שאלות: הראו לה ציורים והיא הייתה צריכה לתאר את הציורים ועוד. סבתא שלי סיפרה לי שמאז בכל בחינה שהייתה לה היא לא חששה כמו שהיה באותה הבחינה. סבתא שלי כמובן עברה את הבחינה ועלתה לכיתה א'.

מה עושה את סבתא מאושרת?

סבתא היא בן אדם מאושר באופן כללי. אבל מה שמשמח את סבתא כל שבוע הן ארוחות שישי שכל משפחתנו המורחבת מתכנסת בבית של סבא וסבתא (לפעמים מקומות אחרים) ולפני הארוחה שרים "שלום עליכם", שיר שהיא למדה בכיתה ט' בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שם נהגו לעשות קבלת שבת לכל שכבת כיתות ט' ושרו שירי קבלת שבת. סבתא לימדה את כולנו לשיר את השיר מגיל קטן מאוד.

הזוית האישית

סבתא דליה: אני מאוד שמחה שעשית איתי את התכנית הזאת. אני מרגישה שאני מעבירה לך חלקים מהחיים שלי: זכרונות, היסטוריה ואת חוט האהבה המקשר במשפחתנו. אני מרגישה שאת במובנים רבים מזכירה לי את עצמי: דורשת מעצמך, מתמידה, מתעניינת.

איה: במהלך כל התיעוד אני לומדת על סבתא דברים חדשים ומתעניינת בהם. סבתא ואני התקרבנו מאז התיעוד וכיף לי לעבוד איתה. לסבתא יש סיפור חיים מעניין מאוד וגיליתי את זה בזמן העבודה, זה מאוד שימח אותי.