מאגר סיפורי מורשת

שמואל, אביה של סבתי דליה, ברח מרומניה לישראל בשנת 1945 בספינת המעפילים. הוא הגיע לקיבוץ אפיקים בצפון ליד הכנרת למספר חודשים. בארץ עבד בנגרות. הוא היה שותף בנגריה ברחוב אילת בתל אביב, לאחר תקופה מסוימת התפרקה השותפות, והוא הלך לעבוד בנגריה הרשקו, ברחוב שלמה המלך שבתל-אביב, סביב שנת 1965 שמואל הפך מעובד שכיר לעובד עצמאי והוא פתח נגריה בחצר הבית בגבעת שמואל.

רחל, אמא של סבתא דליה – עלתה לארץ בשנת 1946 מרומניה בספינת מעפילים על שם מקס נורדאו.

הבריטים ששלטו אז בארץ, תפסו את הספינה ועצרו את כל האנשים בספינה.הם הכניסו אותם למעצר בעתלית. לאחר חודש, שוחררו היא ומשפחתה ופוזרו כל אחד בקיבוץ אחר. רחל הגיעה לקיבוץ שומרת ושם היא עבדה בתפירה. סבתי מספרת שאמא שלה, רחל, תפרה לה את כל הבגדים והתחפשות בילדותה.

 סבתא דליה בתחפשת פורים

ההורים של סבתי התחתנו באוקטובר 1947. סבתי נולדה בישראל בתאריך 08/03/1949, בתל אביב וגרה בגבעת שמואל. יצחק, אחיה, נולד כמה שנים לאחר מכן. סבתי היא הבכורה, יש ביניהם שלוש שנים הפרש.

בילדות סבתי דאגה לאחיה כי אמא שלה עבדה ולא הייתה בבית. סבתי לפעמים הייתה גם מביאה את יצחק מהגן. סבתי זוכרת סיפור על אחיה יצחק: כשהיו קטנים הוא וחבר שלו, קטפו פלפלים חריפים מהגינה. בכדי לשחק. תוך כדי המשחק הם שפשפו את העיניים עם הידיים וכתוצאה מכך שרפו להם העיניים והם לא יכלו לפתוח אותם. סבתי זוכרת את יצחק כילד שובב שטיפס כל הזמן על עצים.

ילדות ובגרות, כולל צבא

לסבתי הייתה חברת ילדות שקראו לה שולמית. שתיהן גרו באותו רחוב והן היו נפגשות אחר הצהריים. הייתה לה עוד חברה ושמה שושנה ואיתה סבתי אהבה לשחק במשחק שנקרא ריכוז (מונפול של פעם) והיו עוד הרבה. סבתי עדיין בקשר עם שושנה ושולמית והם עדיין נפגשות עם חברים מ"השכונה".

סבתי גדלה ביישוב שנקרא גבעת שמואל. בישוב של סבתי היו: קצביה, בית קפה, ספר ואפילו בית קולנוע. סבתי אומרת שכל מה שכמעט ולא קיים היום היה אז.

סבתי למדה בגבעת שמואל, בבית הספר שנקרא בית ספר ממלכתי, היה עוד בית ספר, ממלכתי דתי,  אבל בית הספר הזה היה יותר רחוק מהבית ספר שסבתי למדה בו. סבתי אהבה ללמוד שפה, היסטוריה ועוד. היא אוהבת את המקצועות ההומנים שבהם ניתן יותר לקרוא ולכתוב. סבתי לא ממש אהבה את המקצועות הראליים מתמטיקה מדעים וכו'

סבתי אהבה לאסוף בולים. היא הייתה מנויה בשירות הבולאי, כמו הדואר של היום. כאשר יצא בול חדש הוא הגיע לדואר שלה ולאחר זמן קצר היא עזבה את המנוי והתחילה לקנות מהחנויות. סבתי הייתה גם מנויה לעיתון בשם "משמר לילדים" ו"הארץ שלנו", היא הייתה מקבלת אותו כל שבוע. סבתי אהבה לקרוא, להקשיב לרדיו, היא רכבה על אופניים נפגשה עם חברות לפעמים.

היחס של סבתי וההורים שלה היה טוב לפי מה שהיא זוכרת היא גם אומרת שהיא לא אמרה כל הזמן: "תקנו לי את זה, תקנו לי" כי לא היה כלום, אבל סך הכול היה לה טוב.

נישואים ומשפחה

סבתי הכירה את סבי ביום שישי, בשנת 1969.

סבתי הכירה את סבי דרך דודה שלה, ששאלה אותה האם היא רוצה להכיר מישהו, סבתי הסכימה וכך יצא שהיא נסעה לתל אביב להיפגש איתו. במפגש הם דיברו וקבעו עוד כמה פגישות. בהתחלה סבתי לא רצתה אותו, אבל לאחר כמה מפגשים היא הייתה מאוהבת בו. באחת הפגישות הם קבעו בהרצליה להיפגש ללכת לסרט וככה הם הכירו יותר טוב והמפגשים המשיכו. איבן, סבי ז"ל, היה אז חייל ולכן לא היו להם הרבה הזדמנויות לבלות יחד. לאחר שסבי השתחרר מצה"ל הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה. באחת מחופשת הלימודים שלו, הם  קבעו את מועד החתונה.

סבתי נישאה לסבי, לאחר היכרות של שנתיים, באולמיי מודיעין, שברמת גן. ירח דבש היה לאחר עשרה ימים מיום החתונה. הם נסעו לאילת למלון ובילו שם חמישה ימים. סבתי לא נהנתה מהמלון, הם הגיעו למלון זה בגלל המלצה של חברות שלה, אבל סבתי לא נהנתה וכך גם סבי. היא סיפרה שהיו שם פישפשים בחדר שעקצו את סבא בלילה הראשון. אבל  בהמשך הם נהנו והלכו אפילו למופע ג'אז.

המשפחות המורחבות קיבלו כל אחד את הצד השני. לא היו חילוקי דעות לא מהצד של סבי ולא של סבתי, מכיון ששתי המשפחות באו מאותו מוצא (הונגריה), אז החיבור היה קל. סבתי אומרת שאת הבחירה הנכונה אי אפשר לדעת מהתחלה. סבתי לא רצתה את הזיווג  בהתחלה ואז עוד מפגש ועוד מפגש, רק לאחר כמה מפגשים היא ידעה שאיבן הוא הבחירה הכי טובה והנכונה.

כזוג צעיר הם הסתדרו יפה מאוד בהתחלה, למרות שבתחילת הדרך היו גם קשיים – סבי היה סטונדט להנדסת חשמל ולאחר הנישואים נותרו לו עוד שנתיים ללימודים. סבתא עבדה במעבדת צילום, כל היום. היא סיפרה שזה היה מירוץ יומי, והם היו מתראים בערבים.

מהלך חייה

סבתי למדה במגמת צילום, כאשר סיימה את הלמודים היא התחילה לעבוד עם צלם אומנות שהיה מצלם: גלויות נוף, תמונות לבתי מלון. בתקופה זו סבתי טיילה איתו בכל הארץ, הוא צילם כל מני תמונות אומנותיות. בהמשך היא עבדה במעבדת צילום של קודק. לשם צלמים היו מגיעים צלמים מקצועיים שלא הייתה להם מעבדה לפיתוח תמונות. הם היו מביאים את התמונות וסבתי שעבדה שם במעבדה פיתחה את התמונות.

סבתי הכירה את בן זוגה כשהיה עוד סטודנט. לאחר שנתיים של הכרות הם התחתנו והוא המשיך להיות סטודנט וללמוד גם אחרי החתונה. הוא למד הנדסת חשמל ולאחר שסיים את לימודיו נולדה בתם, חגית, הבת הבכורה ילדה חכמה, מתוקה, מקסימה. וממשפחה בת שתי נפשות הפכו לשלושה. לאחר שלוש שנים נולד בנם האמצעי יובל (הוא האבא שלי). יובל היה מתוק, קטן, רציני (גם היום הוא כזה). סבתי זוכרת ומספרת שאבא שלי היה מגן על אחותו הגדולה, מילדים, כשהם היו משחקים בגינה, אבל הם היו ילדים מאוד מקובלים, חברותיים, ממש אהבו אותם. לאחר תקופה ארוכה של שבע שנים נולדה אילנית, הוא נולדה פגה, היא נולדה לפני הזמן, שמו אותה חודש ימים במכשיר שנקרא אינקובטור, ששם היא גדלה עד שהיא הגיעה למשקל הדרוש כדי שתוכל לנשום בכוחות עצמה.

כיום לסבתי יש שלושה ילדים, שלכל אחד יש משפחה: חגית גרה, בהוד השרון. יובל גר ביישוב שנקרא צור יצחק ואילנית גרה באלישמע. סבתי גרה בעיר הוד השרון כמו חגית. היא גרה ממש קרוב לחטיבה שהייתה של אבא שלי. הוא סיפר לי פעם אחת שהוא התעורר בשעה שמונה, ושמע את הצלצול, כיוון שהוא גר כל כך קרוב רץ מייד לבית הספר בצלצול.

הזוית האישית

שגיא: אני רוצה להגיד שהייתה חוויה נהדרת במהלך הכתיבה ולא רק בכתיבה, גם בביקור במוזיאון "אנו". למדיתי על סבתי הרבה דברים שלא ידעתי. אני מרוצה מאוד מהסיפור.

סבתא דליה: פשוט החזיר אותי לילדות, לחברות שלי, למשחקים שבהם שיחקנו. זה החזיר אותי ששים שנה אחורה במילה אחת "זיכרונות", זיכרונות נעמים, זיכרונות שאני אוהבת.