מאגר סיפורי מורשת

הסיפורים שסבתא סיפרה לי

קוראים לי אלה גולדמן ולסבתא שלי קוראים דז מסד (דזירה ויינברג). אני לומדת בחטיבת שרת שנמצאת בכפר סבא, למחנכות שלי קוראים ויקטוריה ויצ'רסקי ומירית סקופ קופרמן ואני בכיתה ז'3. אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, דזירה.

סבתא שלי בת 67 ונולדה בדרום אפריקה, היא עלתה לארץ בינואר 1978 כשהייתה בת 24 לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה.

סבתא בשבילי היא אדם להערצה, היא עובדת קשה והיא תמיד אופטימית. היא תומכת, קשובה וחייכנית, היא סבתא מפנקת מאוד. היא מכבדת את כולם ותמיד עוזרת ודואגת.

בחרתי לשתף אותה בעבודה ולתעד את סיפורה, מפני שאני רוצה ללמוד עוד עליה, על סיפור החיים שלה ועל המשפחה שלה. מפני שאני רוצה לדעת מהיכן השורשים שלי מגיעים ומפני שאני חושבת שיהיה לי מהנה לעשות איתה את העבודה.

אני אוהבת לבוא לסבתא עם כל המשפחה בעיקר בימי שישי, לטייל איתה, לבקר בעבודה שלה, לבשל איתה, לעשות איתה קניות ולדבר איתה.

 סבתי בילדותה

סבתא דז מספרת על ילדותה

"אני זוכרת את עצמי בגילך, בדרום אפריקה עשו לבנות מצווה טקס גדול בבית כנסת וכל אחד קיבל סידור עם הקדשה מהרב ולאחר מכן היה קידוש באולם לכל הבנות והמשפחות שלהם. לא עשינו מסיבות גדולות כפי שאתם עושים היום ולא היו משימות לאותה שנה. זוכרת את עצמי כבר בגיל הזה שתנועת הנוער (הבונים) והחברים שלי היו הדברים הכי חשובים בחיים שלי ובילינו כל דקה חופשייה ביחד בבתים אחד של השני ובמשחקים בחוץ.

אני זוכרת מאוד את היום הראשון בבית הספר, הייתי צריכה ללבוש מדים – שמלה אחידה לכולנו בצבע תכלת עם הדפסים, גרביים לבנות עם נעליים שחורות ואפילו כובע. לא תאמיני, אבל היו גם תחתונים מסוימים שהיינו צריכים לרכוש! אם הסתובבנו בחוץ עם התלבושת היינו חייבים ללבוש את הכובע, אני אפילו זוכרת את שם המורה – גברת אברהמס. האירוע הזה היה משמעותי בשבילי מפני שסוף סוף הרגשתי גדולה וגם הצטרפתי לאחיות שלי שכבר למדו באותו בית ספר".

סבתא דז בילדותה

מאלבומה של סבתא

סבתא דז מספרת על המשפחה

"לאבא שלי קראו מיירון ויינברג ולאימא שלי סלביה בדלנדר. אבי עבר מהעיר יוהנסבורג לפורט אליזבת, היכן שאמי גרה, מפני שהיה לו שם סידור לעבודה. ערב אחד אבי 'התפלח' למסיבה ושם הוא פגש את אמי. משם התחיל סיפור אהבה של יותר מ- 60 שנה. אמי הייתה עקרת בית והתנדבה המון בארגון ויצו שהוא ארגון ציוני עולמי המתבסס על חזון של שוויון הזדמנויות ורווחה לנשים, ילדים ונוער עבדו כדי לשפר את התנאים שלהם בישראל. אמי גידלה אותנו, שלוש הבנות, היא אהבה מאוד לבשל, לארח, לעבוד בגינה, לקרוא ולבלות.

אבי היה שותף עם אח של אמי במפעל לדפוס ואריזה שהעסיק יותר מ- 50 עובדים. כל יום אבי הלך למפעל בשעה 7:30 וחזר בשעה 17:00, כדי לשבת בכורסה שלו עם כוסית וויסקי, מוסיקה טובה, ושיחה עם כולנו. לפחות פעמיים בשנה אבי נסע לתערוכות בחו"ל, ללמוד שיטות דפוס חדשות או לקנות מכונות. אבי ואמי אהבו מאוד לטייל בחו"ל והביאו לנו מכל מקום שטיילו בו דוגמיות של שקיות סוכר, מלח, פלפל וכו' – היה לנו אוסף גדול.

את ארוחת הערב שלנו אכלנו כל יום ב- 19:00, היא הייתה מתחילה כאשר כולנו יושבים בשקט ומאזינים ביחד לחדשות ברדיו ואחר כך היינו מדברים על מה ששמענו. אבי מאוד אהב לשחק גולף, לעשות הליכות בערב, להיפגש עם קבוצת חברים (גברים) כל יום שלישי בצהריים והיה מעורב גם בארגון I.U.A  שאסף תרומות כסף כדי לשלוח לישראל. שניהם היו פעילים בקהילה היהודית בפורט אליזבת, עיר הולדתי."

עוד תמונות מהאלבום המשפחתי

אירועים מחיי המשפחה

"מספר אירועים בולטים לי מחיי המשפחה, לאמי היו אימא, אח ואחות בעיר ולאבי, אחות. את כל החגים (פסח וראש השנה) חגגנו יחד עם המשפחות, כל אחד בתורו הוציא את כל הרהיטים מהסלון, העמיד במקומם שולחנות וכיסאות, בישל מ-א' עד ת', וחגגנו בגדול. כל קיץ (דצמבר) המפעל של אבי היה נסגר לשלושה שבועות והיינו נוסעים יחד כמשפחה באוטו של אבי לחופשה משפחתית, מספר פעמים ל 'שמורת ציד' Kruger National Park, לחופשות בערים או הרים, בחוף ואפילו לחופשה בקרוואן.

בימי החורף הקרים הדלקנו אח בסלון ושיחקנו משחקי קופסא על השטיח. תמיד היו תקליטים שהתנגנו ברקע וגם לימדו אותנו לרקוד וולס, צ'ה צ'ה וכו'.. כשהייתי בערך בת 12 ההורים שלי בנו בית נופש קטן במקום שנקרא Cape St Francis. בית שצופה וקרוב לים (בצד הסלעי). בזמנו היו במקום רק כ- 20 בתים ומגדלור, אך גם חוף מדהים של כ- 3 ק"מ עם חול לבן, דיונות גדולות, וחוף מלא צדפים. מרגע זה – כמעט פעמיים בחודש בסופי שבוע, נסענו לשם לבלות, תמיד הצטרפו משפחה או חברים, הלכנו עם אבי לדוג, שחינו, טיפסנו על סלעים, עשינו 'על האש' ועזרנו להכין אוכל ולנקות, היה פשוט נפלא."

נופש משפחתי

סבתא עם הנכדים

צבא וסיפור אהבה

"לא שירתתי בצבא. עליתי לארץ בגיל 24 וכבר אי אפשר היה לשרת. הייתי בגרעין של תנועת נוער ציוני שקיבל החלטה לעלות לארץ יחד. בשנת 1977 עלתה הקבוצה הראשונה, כשהם סיימו תארים באוניברסיטה. אני וחברה (שעדיין למדנו) החלטנו לבוא לקיבוץ ניר אליהו, שנבחר להיות ביתינו בחופשת הקיץ, לפגוש את החברים ולחוש את המקום. ביום ראשון שהגענו ישבנו על המרפסת של חברי הגרעין ועל הכביש עברו שני חברים על סוסים. ידיד שישב לידי אמר לי – 'את רואה את הבחור עם הכובע שרוכב? הוא יהיה בעלך!' צחקתי והתעניינתי מי זה וכמובן דאגתי שיכירו לי אותו – דווקא מצא חן בעיני! כמה ימים אחרי זה הוא הצטנן ושכב בחדר שלו ברווקיה ובאתי לבקר. רציתי למצוא חן בעיניו אז שאלתי מה אפשר להכין לו שירגיש טוב (וחוץ מביצה וטוסט לא ידעתי כלום). הוא ביקש סנדוויצים עם חמאה ושום – וקיבל, משם הכל התחיל.

חזרתי לדרום אפריקה לשנה האחרונה של התואר באוניברסיטה ואחרי כמה חודשים הוא (סבא) בא לדרום אפריקה להיות אצלי במשך שלושה חודשים. היה מקסים, הוא פגש את כל החברים שלי, בילינו וטיילנו ולקחתי אותו לפגוש את גרני וגרמפה (סבתא רבתא וסבא רבא, ההורים שלי) שאהבו אותו מאוד. עוד לפני שחזר לארץ – החלטנו להתחתן בקיבוץ כשאני אגיע וכבר הכנתי שמלת כלה וקניתי לו חולצה לחתונה.

בתאריך 3.1.78 עליתי לארץ והוא (סבא) הכין לנו דירונת מקסימה. בתאריך 11.4.78 התחתנו, החופה הייתה ליד הבית שלנו וסבא התקלח והתלבש אחרי יום עבודה בשלחין רק כשעה לפני החופה. באו המון  אורחים מחו"ל והמון חברים של סבא משה וסבתא יהודית באוטובוס. החברים שלי מהגרעין בישלו וקישטו את חדר האוכל ואחר כך היה טקס לכולם בדשא הגדול ליד חדר האוכל – היה מיוחד ומרגש. למחרת נסענו לטבריה לירח דבש (סבא הזמין) הגענו לשם ונפלו פניי- ללא מעלית, חלונות שבורים בחדר מדרגות ושתי מיטות סוכנות מברזל בחדר. התחלתי לבכות. אמרתי שאני לא מוכנה להיות שם, סיפרנו להם סיפור, הלכנו ומצאנו קרוואן בקיבוץ מעגן ובילינו בכיף כמה ימים במקום.

שנינו רצינו משפחה מהר ואימא שלך (טל) נולדה כבר בתאריך 6.7.79 – איך אהבתי להיות אימא. היא הייתה יפה, טובה כמו בספרים, והתמוגגנו. אחרי שישה חודשים היא נכנסה לבית ילדים (כמו גנון) וחזרתי לעבוד במטבח של הקיבוץ, בזכות העבודה הזאת, גם היום אם אצטרך – אוכל לבשל גם ל 100 איש. כמובן שלא עבר יותר מידי זמן ורצינו עוד ילד – ונדב נולד בתאריך  16.3.82, תינוק שמנמן עם תלתלים בלונדינים משגעים, ושובב גדול. וכמו במשפחה טובה, אחרי כמה שנים –  שוב החלטנו להגדיל את המשפחה ואורלי נולדה להשלים את המשפחה ב- 12.2.86, תינוקת חמודה, חייכנית, ודעתנית מאוד.

השנים בקיבוץ היו נפלאות – הכל פסטורלי, חברה מצויינת ותומכת, חיים פשוטים אך נהדרים עם המון פעילויות לקהילה בחגים ובחופשות. גם סבא וגם אני עבדנו קשה וגם היינו פעילים בועדות של הקיבוץ ועשינו תפקידים לטובת הכלל. אחרי שהייתי שם 10 שנים וסבא בערך 17 שנה, החלטנו שאנחנו רוצים להתפתח בתחומים אחרים. ארזנו את המעט חפצים שהיו לנו ועברנו לגור בכפר סבא, מול גרני וגרמפה שבינתיים עשו עלייה."

תמונות מאלבום המשפחה

סבא וסבתא ביום חתונתם

חפץ

"לדעתי יש ערך עליון לשמירת חפצים ושילובם עם דברים חדשים – הישן והמוכר מעורר רגשות של המשכיות של זכרונות יפים ושל התאמה לחיים שלי היום. יש לי המון חפצים שהיו של הורי ושל סבתא שלי מרהיטים, תכשיטים, חפצי מסורת יהודית ואומנות. הם בשימוש יום יומי וחלק מהחיים."

הזוית האישית

סבתא דז: קודם כל התרגשתי שבחרת  בי להשתתף עמך בתכנית הקשר הרב דורי. מאד אהבתי את הרעיון של בית הספר לעשות משהו שונה ואישי כל כך. השאלות ששאלת החזירו אותי לילדות מופלאה במקום מיוחד וחוויות שמזמן לא נזכרתי בהם. התעניינת בהמון דברים והיה לי תענוג לענות ולחפש חומר – פיזית ובראש שלי. אני שמחה שיכולתי לחלוק איתך את השורשים שלי והמסר שלי אלייך הוא תמיד תראי את הטוב שבכל מצב, כל החוויות שאת חווה בחיים הם חשובים להתפתחות שלך – ברמה של ידע, יחסים, התנסות ורגש. תשאלי המון שאלות, תהני מדברים קטנים כגדולים, תהיי אופטימית ותזכרי שכמעט תמיד יש פתרונות. תודה שבחרת בי – אוהבת אותך סבתא דז.

הנכדה אלה: אני שמחה שבחרתי בך, למדתי הרבה על המשפחה שלי ועלייך. ביליתי עוד זמן איכות איתך והתעניינתי בחייך. אני שמחה שיצא לי ללמוד על העלייה שלך, להכיר את ארץ הולדתך. היה לי כיף לשתף חוויות וללמוד עקרונות חדשים, למדתי היכן היית פעילה חברתית וכמה הייתה חשובה לך הקהילה. למדתי איך הכרת את סבא ואיך ומתי עלית לארץ. לסיכום, למדתי ממך המון והיה לי כיף ומהנה לעשות יחד איתך את העבודה, תודה ששיתפת אותי בהכל והעברת לי את המסרים הכי חשובים שיש, אוהבת אותך מלא, אלה.