מאגר סיפורי מורשת

שמי דבורה רובינשטיין, נולדתי בתאריך 5.12.1955 בירושלים, בבית החולים ביקור חולים. גדלתי עד גיל 5 בשכונת בית ישראל בבית קטן בן שני חדרים, כאשר השירותים משותפים עם יתר השכנים במבנה ומקלחת – לא הייתה קיימת כלל. כדי להתקלח היינו מרתיחים מים על פרימוס (סוג של כלי בישול שפעל על נפט) ושופכים את המים לתוך פיילה (גיגית).

בגיל 5 עברתי לרוממה –שם הבית אמנם היה גם קטן, אך איכות החיים השתפרה. שירותים היו בתוך הבית אך עדיין בשנים הראשונות המקלחת הייתה בחוץ. לאחר עשר שנים לערך, ההורים הוסיפו מקלחת בבית. שם גדלתי עד שהתחתנתי.

אימא שלי נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל שנה, הרבה לפני השואה. אבא שלי הוא ניצול שואה שנולד בהונגריה ובדרך לגטאות, בגיל 10 בערך, הוא קפץ מהרכבת וניצל. לאחר מכן הוא חי במשך שנה וחצי עם הפרטיזנים. אחר כך עלה לארץ כדי לשרת בצה"ל.

אני גדלתי ברוממה ולמדתי בגאולה, בבית ספר דתי (אנחנו מבית דתי). לא היו לנו משחקים, כל היום בילינו בחוץ. שיחקנו עם החברים מהשכונה בשלושה מקלות, חמש אבנים, מחבואים תופסת, גומי, חיפשנו חיות ופרחים. ואפילו הייתי תופרת משאריות בגדים בובות.

בלימודים הייתי תלמידה טובה, למדתי בבית ספר דתי רק עם בנות. היה אסור לנו להיפגש עם בנים. אחר הצהריים הייתי נפגשת עם חברות, לומדת ומכינה איתן שיעורים והיינו גם לומדות ביחד למבחנים.

סבתא בגיל 17

מבחינת עיסוקים, המקצוע הראשון שלי היה תפירה – אותו למדתי אצל מישהי מגאולה, בבית שלה, באופן פרטי. אפשר להגיד שבעצם בזכותה קיבלתי עזרה לראות קצת מעבר ממה שהרחוב נותן לנו. המשכתי לעבוד בזה. לאחר שנתיים כבר הייתי בת כמעט 18 והתחלתי לעבוד כמזכירה בבית החולים ביקור חולים. שם עבדה חמותי שהכניסה אותי לעבודה. אחר כך עבדתי כמזכירה אצל קבלן זיפות ואז במעון וגן ילדים. בעשרים השנים האחרונות עבדתי עם קשישים בתור מדריכת תעסוקה, אני מציירת איתם, רוקמת איתם, תופרת איתם וסורגת איתם.

הכרתי את בעלי במפגש מקרי בשכונת גאולה שבירושלים, כאשר שנינו מבלים כל אחד עם חבריו. יצאנו במשך שנתיים ובשנת 1974 התחתנו, בשנת 1975 נולדה הבת הראשונה, ב-1979 נולדה הבת השנייה, ב-1983 נולד הבן הראשון (הילד השלישי) ובשנת 1986 נולדה הבת השלישית (הילדה הרביעית). כולם התחתנו ובשנת 2001 הפכתי לסבתא בפעם הראשונה. כיום יש לי שמונה נכדים. אנחנו נפגשים בשבתות, באירועים, בחגים ובמפגשים משפחתיים כולנו יחד. כיום אני בפנסיה, לרוב בבית והרבה עם הנכדים.

המסר שהייתי רוצה להעביר לדור העתיד הוא: תעריכו את מה שיש לכם היום, כי לנו הייתה ילדות ענייה ודלה באמצעים. היום לבני הנוער יש יותר משחקים ומשאבים יותר טכנולוגים שמאפשרים לכם לחיות יותר בקלות ממה שאנחנו חיינו. תעריכו את היכולות האלו ונצלו אותן לטובה. 

הזוית האישית

סבתא דבורה: כיף לי לספר לנכד את סיפור חיי, זה מקרב בינינו יותר. פתאום הוא מגלה דברים שלא ידע עליי וזה מפתיע אותו. זה מחזיר אותי לזיכרונות ילדותי. אפילו בצפייה בתמונות שלי מהעבר, זה מרגש מאד. אני מאחלת לאוהד הרבה הצלחה בכל מעשיו. שיהיו לו הרבה חברים, שיאהב את כולם, שיכבד את ההורים. ושיידע לבחור תמיד בדרך הטובה. והכי חשוב – בריאות.

אוהד הנכד המתעד: גיליתי עניין רב בסיפור חייה של סבתא. שמעתי איך ילדותה הייתה ואיך חיו בעבר. אני מבין שהחיים כל כך השתנו והתקדמו. אם לא הייתה מספרת, היה לי קשה לדמיין זאת באמת. הרגשתי שאני ממש מתקרב יותר לסבתא בהיכרות. אני מאחל לסבתא בראש ובראשונה בריאות. שתרווה נחת מכל המשפחה, שתמשיך לשמוח ולהנות ולהיות שם בשבילנו. וחשוב מכל – שאני אוהב אותה מאוד.