מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא גניה האחות הצברית

אנחנו שתינו מאותו הכפר- סבתא גניה ואני
סבתא גניה אחות בבית חולים הדסה בירושלים
סבתא גניה משתפת בסיפור חייה בארץ ישראל

שמי גניה מייזליש, אמונה נכדתי היקרה ביקשה כי אספר לה את סיפור חיי לתוכנית הקשר הרב דורי.

אני לא אוהבת לספר את קורות חיי. כנראה ירשתי זאת מהוריי שלא סיפרו על עברם בארץ מולדתם פולין, ולא הרשו לדבר פולנית בבית. הם לא סיפרו כי רצו לשכוח את עברם ומולדתם – פולין, שתושביה שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח כל משפחתם.

אמי ואחיה עלו לארץ מתוך אהבת ארץ ישראל וכך ניצלו משואת היהודים שהתחוללה באירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. כאמור כל משפחתם נרצחה בפולין.

שמי גניה. נולדתי בתל אביב להוריי אסתר ושמשון. נקראתי על שם סבתי אם אמי גננדל שעוברת לגניה- גן ה'. בתקופה בה עלו ארצה לפני מלחמת העולם ולאחריה עברתו את שמות המשפחה מתוך ציונות ורצון לשכוח ולהשאיר מאחור את עברם. דודי, אח של אמי, אשר צידון (ז"ל), שהיה איש ספר, סגן מזכיר הכנסת, כתב ספרים על כנסת ישראל, עברת את שם משפחתו מפדרהאר לצידון הוא זה שנתן לי את שמי העברי – גניה.

בגיל צעיר עברו הוריי לעיר רמת גן. בגיל 11 – בתקופה זו הייתה בארץ תנועה "מהעיר אל הכפר". הוריי הקימו משק של תרנגולות ותרנגולי הודו (במושב חמד). כל המשפחה עזרה בעבודות המשק, נטעו בחצר עצי פרי, שתלו ירקות עיבדו את אדמת ארץ ישראל באהבה עד אין קץ. אמי הייתה פעילה "באגודה למען החייל".

למדתי בבית ספר במושב, אז היה בית ספר קטן: 6-8 תלמידים בכיתה. העונש הנפוץ בבית הספר היה לכתוב 100 פעמים: 'לא לדבר בשיעור' וכדומה, כולם הכירו את כולם, גם את המורים, כך שההתנהגות של התלמידים הייתה לרב נאותה וחלקו כבוד למורים שחלקם גרו במושב. בילדותי שיחקנו בקפיצה בחבל, משחקי כדור- שבע תחנות, בחמש אבנים, מחבואים, ג'ולות, אחד שתיים שלוש דג מלוח, משחק הכיסאות ועוד…

בתיכון למדתי בתל אביב, שם הייתה תלבושת אחידה. היינו נוסעים באוטובוס דן שקיים גם היום בשעה 6:30 בבוקר וחוזרים בשעה 14:30 אחר הצהרים. לאחר התיכון החלטתי ללמוד בבית הספר לאחיות בהדסה ירושלים. בשנה השלישית ללימודיי פרצה מלחמת ששת הימים, כל חברותי האחיות וכל צוות בית החולים גויסו למאמץ המלחמתי. תוך מספר שעות הגיעו עשרות פצועים ישראלים וירדנים יחד, אחד הקצינים הירדנים אמר: "שם נלחמנו אחד עם השני וכאן אנו שוכבים בשקט אחד ליד השני". מפי החיילים נודע לנו שהכותל בידינו. המלחמה הייתה קשה, אסור היה לצאת משטח בית החולים. עבדנו במשמרות של 12 שעות בטיפול וסיוע לפצועים. בסיום המלחמה, כשחזרתי הביתה באוטובוס, הייתה שם קבוצת זמר ששרה שירי ניצחון והלל. אני שראיתי וידעתי את המחיר של המלחמה, לא יכולתי לשמוע או לשמוח איתם. לאחר תום המלחמה, עבדתי במחלקת ילדים בהדסה בירושלים. לאחר זמן מה המשכתי בעבודתי כאחות בבית חולים הדסה תל אביב.

נישאתי ליהושע שלמה מייזליש, בנם של השכנים שגרו בבית הסמוך לנו. המשכתי את עבודתי כאחות בטיפת חלב עד צאתי לפנסיה. נולדו לנו ארבעה ילדים. שתי בנות ושני בנים. שלושה מהם גרים מחוץ למושב חמד. ב"ה כולם נישאו והקימו משפחות. כיום אני גרה במושב בסמוך לבתי יואלה ומשפחתה.

הזוית האישית

סבתא גניה: סיפרתי מעט מעברי. אני מודה למורה רחל אבידן ולראשי תכנית הקשר הרב דורי שמחנכים את הדור הצעיר לערכים משפחתיים וציונים על ידי הנצחת הסיפורים שלנו. אני גם מודה לנכדתי היקרה אמונה שבעדינות גרמה לי לספר ולכתוב.

אמונה: אני מודה לסבתא גניה שפתחה את ליבה וסיפרה לי את סיפור ילדותה ובגרותה. למדתי מסיפורי העבר שלה על ההיסטוריה של המדינה שלנו. זו הייתה חוויה מרתקת.

מילון

מן העיר אל הכפר
מדיניות שנקבעה בשנות ה-50 ע"י ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, במטרה לעודד מעבר של תושבים ותיקים מיישובים עירוניים אל ההתיישבות החקלאית. מדיניות זו פעלה במסגרת תנועת המושבים והובילה בתוך שנתיים לקליטת 800 משפחות במושבים הקיימים ולהקמת עשרה מושבים חדשים בהם התיישבו עוד כ-800 משפחות. (ויקיפדיה)

האגודה למען החייל
אגודה שהוקמה בשנת 1942, לתועלת ורווחת חיילי צה"ל. מקורות ההכנסה שלה היו תרומות הנאספות במסגרות שונות בישראל ומחוצה לה, בשנת 2016 הוחלט לאחד את קרן ליב"י עם האגודה למען החייל, ולקרוא לגוף החדש" יחד למען החייל".

ציטוטים

”אחד הקצינים הירדנים אמר: "שם נלחמנו אחד עם השני וכאן אנו שוכבים בשקט אחד ליד השני“

הקשר הרב דורי