מאגר סיפורי מורשת

שמי בתיה בר גיל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, עם נכדתי יעל זילבר, לה סיפרתי סיפורים רבים, בחרנו לתעד את סיפורי על תקופת מלחמת ששת הימים.

תקופת ההמתנה

אלו היו הימים של לפני מלחמת ששת הימים, "ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בכך הכניס נשיא מצרים את ישראל למצב חירום, שכונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה". (ויקיפדיה), שכמובן לא ידענו שהמלחמה תמשך רק ששה ימים וננצח בה ניצחון מוחץ.

זו הייתה תקופת "המתנה", מתח רב היה באוויר – גם בקרב המבוגרים וגם בקרב הילדים. מדינות ערב שכנותינו, ניהלו תעמולה אכזרית ומאיימת על מדינת ישראל, והייתה תחושה של מלחמה על החיים ועל המוות.

אני הייתי אז בכיתה ט', בת להורים ניצולי שואה שהחוויות הקשות של רעב, סבל, ייסורים ומחסור היו עדיין טריות וחזקות עבורם. התכוננו למלחמה. במזווה שמחוץ למטבח החלו להאגר חבילות רבות של סוכר, בקבוקי שמן, צנצנות ריבה, שקים של צנימים ונייר טואלט. הדבקנו נייר דבק על כל שמשות הבית כדי שאם החלונות יתנפצו בעת ההפצצות, הרסיסים לא יתפזרו לכל עבר אלא יישארו דבוקים במקומם. דאגנו להאפיל את החלונות, וכמובן שחפרנו שוחה בחצר, כדי שאם יהיו הפצצות על ביתנו נוכל להתחבא בה. השוחה הייתה באורך של 3 מטר, ברוחב של 3 מטר, ובעומק של 1 מטר. עשינו אותה כל כך גדולה כדי שיהיה בה מספיק מקום גם למשפחה שלי בת ארבע הנפשות (אני, אחותי וההורים שלי) וגם לשכנה שלנו, להסתתר בעת התקפת מטוסים או רקטות מעלינו.

מכיוון שגייסו את רוב הגברים לצבא, שלושה שבועות לפני המלחמה גייסו אותנו הצעירים (בני ה14+) לעזור בתפקוד החיים במשק. אותנו שלחו לחלק דואר במקום הדוורים שהיו מגויסים, לחפור שוחות (שיהיה איפה להתחבא בעת שמפגיזים פצצות ורקטות), ולמלא שקי חול (כדי שבעת שרפה יהיה אפשר לכבות את האש בעזרת החול), ואת כל אלה עשינו לקשישים או לאנשים מוגבלים שלא יכלו לעשות זאת בעצמם. עזרנו גם ביצירת שטחים מתים בחורשות שיימנעו מעבר אש מאזור לאזור. אני זוכרת, כמה התרגשנו שהטילו עלינו כזו אחריות גדולה שהיו נותנים בדרך כלל רק למבוגרים, ולכן לקחנו את המטלות ברצינות גמורה.

באותה תקופה האווירה בארץ הייתה מאוד קשה. היינו שומעים את הידיעות של "קול הרע"ם מקהיר" (שהייתה תחנת שידור מצרית ששידרה ברדיו דברי תעמולה בשפה העברית לתושבי מדינת ישראל), על הניצחונות האדירים של הצבא המצרי – ומנגד שומעים את קול הענות החלושה של ממשלת ישראל .

ביום השני לפרוץ המלחמה ישבנו לילה שלם בתוך השוחה (בור באדמה) ומעלינו התעופפו רקטות ממזרח למערב מכיוון ירדן לעבר הים. היה פחד גדול – אבל גם סיפוק גדול עוד יותר שכל עבודות החפירות שלנו לא היו לשווא ובאמת השתמשו בהן גם אם אלו לא הנסיבות שהיינו רוצים שיהיו.

הזוית האישית

יעל: היה לי מאוד כיף לעבוד ביחד עם סבתי ולמדתי דברים חדשים גם עליה וגם על מלחמת ששת הימים.

בתיה: שמחתי מאד לשתף את נכדתי בחוויות ילדותי, בתקווה שהיא לא תעבור חוויות מלחמה כאלה.