מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוריה, אני סבתא של עדי סיאני, השנה אנו משתתפות בתכנית הקשר הרב דורי ויחד אנו מעלות סיפור מחיי אל מאגר המורשת של התכנית.

נולדתי בישראל, במעברת מחנה ישראל, שהייתה ליד לוד. המעברה הייתה הבית הראשון של העולים החדשים שהגיעו לארץ, וביניהם היו ההורים שלי, שעלו מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. הם היו הניצולים הכמעט יחידים של משפחות ענפות מאוד. מבית אבי, רק הוא ניצל ועלה לארץ. הוריו, אחיו ואחותו וכל דודיו ובני משפחותיהם ניספו בזמן השואה. מבית אמי, נשארו אמי ואחות בוגרת יותר עם בעלה ושני ילדיה. כל שאר בני משפחתם נספו בזמן השואה. הם עלו לארץ, לאחר תלאות מרובות וחסרי כל, בשנת 1950. בארץ הם בנו את עצמם מחדש, בעבודה קשה ובתקווה לעתיד טוב יותר.

אחרי כשנה שבה גרנו במעברת "מחנה ישראל", עברנו לגור בשכונת עמידר בבת ים. גדלתי בשכונה הזאת ועזבתי אותה רק אחרי שהתחתנתי עם בעלי, גרשון כהן.

 יחד עם הורי בשיכון עמידר, בת ים. ברקע, הצריף שהיה ביה"ס "גאולים"

ההורים שלי: אבי מיכאל איצקוביץ' ואמי בלה (מינץ), חיו בפולין ועברו את זוועות מלחמת העולם השנייה. הם הגיעו לארץ ישראל בשנת 1950. כשאבי הגיע לארץ, הוא היה מנהל של פרדס במושב נחלים. אחרי שהם עברו לבת ים הוא עבר לעבוד בבית חרושת לנעליים. אמי הייתה עקרת בית ודאגה כל הזמן לבת שלה (אני).

אני בת יחידה. גדלתי בבית חם ואוהב. השואה היתה כל הזמן ברקע. נוכחת, לא נוכחת. הוריי לא דברו על מה שהיה, על מה שהם עברו או על המשפחות שנספו. הם לא סיפרו לי על משפחותיהם, על מה שקרה איתם, אבל העצב היה באוויר. בילדותי אני זוכרת אותם מקשיבים ברדיו ל"מדור לחיפוש קרובים" בתקווה שמישהו ניצל ויחפש אותם. הם עצמם שלחו מכתבים לכל מקום אפשרי בתקווה שמישהו יענה. העצב שאף אחד לא ענה ולא התקשר ניכר בכל רגע ורגע. עד היום איני יודעת על בני המשפחה של הוריי, ואחת השאיפות שלי היא לנסות ולהתחקות אחרי משפחותיהם, המקום שבו הם גדלו ואורח החיים שלהם. מידע חלקי ביותר הצלחתי למצוא, אך עדיין חסר לי המון מידע. את המידע החלקי שהיה לי העליתי על הכתב וריכזתי בספר "מתכונים וסיפורים מבית אבא-אימא".

בילדותי וגם כשגדלתי והייתי נערה, הרגשתי את הדאגה התמידית שלהם לגביי. הם הרשו לי לעשות כל מה שילדים אחרים עשו, אבל החרדה שלהם הייתה תמידית "שהכל יגמר בשלום". אני זוכרת שבכל פעם שהייתי יוצאת מהבית לא היתה להם מנוחה. האור בבית דלק עד שחזרתי. רק אז הם הרשו לעצמם להרגע וללכת לישון.

הם תמכו בי המון. עזרו בכל מה שיכלו. לא חסכו דבר, למרות שהפרוטה לא היתה בשפע. הם אפשרו לי להתקדם ולהגיע להישגים. הרגשתי את גאוותם על כל הצלחה והישג שלי, כאילו הם עצמם זכו בהם. והתחושה הזו נטמעה בי והשתדלתי מאוד להגיע להישגים כדי שהם יוכלו להמשיך "להנות". היום, במבט לאחור, אני וילדיי היינו כל עולמם.

למדתי בבית ספר יסודי "גאולים", שהיה ממש מעבר לכביש של הבית שבו גרנו. אני זוכרת, שהיה לי קשה להתעורר בבוקר, ואמי צחקה ואמרה שכשרק כשאני שומעת את הצלצול מבית הספר, רק אז אני רצה לביה"ס.

טקס קבלת ספר תורה מהמחנכת, כיתה ב'

בבית הספר התיכון למדתי בבית ספר "רמות" בשכונה רמת יוסף בבת ים, שהיה רחוק מהבית. כל בוקר ובסיום הלימודים הייתי הולכת מרחק של כשעה מהבית לביה"ס. בדרך הייתי פוגשת את החברים מהכתה וביחד הלכנו לביה"ס.

אם לבית הספר היסודי הייתי יוצאת מהבית כששמעתי את הצלצול, הרי שלבית הספר התיכון הייתי צריכה לצאת מהבית לפחות שלושת רבעי שעה לפני הצלצול. אחרי הלימודים היינו מתאספים כל הילדים שגרו בשכונה ומשחקים ביחד ברחוב. שיחקנו תופסת, חבל, כדור, מחבואים ועוד הרבה מאוד משחקים חברתיים. כמעט ולא הלכנו לבתים של החברים. רוב הזמן בילינו ברחוב והיה ממש כיף.

תמיד רציתי להיות מורה ואחד המשחקים שמאוד אהבתי לשחק בבית היה מורה לבובות שלי: הייתי מסדרת את הבובות על הספה ומלמדת אותן. מדברת אליהן ומלמדת אותן כל מיני דברים. אימא שלי מאוד אהבה להסתכל עליי משחקת במשחק הזה. לא הלכתי לתנועת נוער. לא היה מקובל ללכת לתנועה. הילדים בשכונה היו מאוד קרובים אחד לשני והיו יחסים נהדרים בין הילדים. כל הזמן שיחקנו יחד והעברנו את הזמן. לא היה משמעות לגיל וילדים גדולים שיחקו עם ילדים קטנים.

בצבא שירתי קרוב לבית, בקרייה. שירתי במקום מאוד מעניין, אג"ם מבצעים. במקום הזה ריכזו את כל הידיעות שהגיעו מכל הארץ ומכל הגבולות. כל ראשי הצבא היו מגיעים למקום למפגשים חשובים שקבעו מה יקרה בצה"ל כולו. הרגשתי מאוד חיונית במסגרת השירות שלי. כשהייתי כבר במילואים גייסו אותי בזמן מלחמת יום כיפורים ושירתי כמעט שלושה חודשים במילואים. מאוד אהבתי את המקום. כל הזמן היה מעניין, וכל מה שקרה בארץ – שמענו מיד. החברים שהיו איתי היו חברים טובים ונפגשנו גם בימים פנויים שלנו. ביקרנו אחד אצל השני.

כשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. תואר ראשון בכימיה סיימתי באוניברסיטת תל אביב. ואחר כך, כשכבר עבדתי כמורה, נשלחתי ללמוד לתואר שני – מנהל חינוכי. את התואר השני סיימתי בהצטיינות באוניברסיטת בר-אילן. כאמור, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רציתי להיות מורה, ובמקביל ללימודים התחלתי לעבוד בבית ספר תיכון בהוראת הכימיה. עם סיום לימודי התואר הראשון בכימיה, עברתי ללמד מדעים בבית ספר יסודי בכיתות ז'-ח'. אחר כך הדרכתי מורים, במסגרת השתייכותי לחברה להגנת הטבע. לימדתי את המורים כיצד לבנות מסלולי טיול מותאמים לגיל התלמיד ולתוכנית הלימודים. מאוחר יותר מוניתי להיות סגנית מנהל בית הספר שבו לימדתי ואחר כך גם מוניתי להיות מנהלת בית הספר.

מאוד אהבתי את העבודה: את המורים, את התלמידים. לחשוב יחד עם המורים ולנצל את האפשרות להתאים תכנית לימודים ליכולות התלמידים, לחזק תלמידים בהתאם ליכולתם ולקבל מהם אהבה רבה. יצרתי קשר מאוד טוב עם התלמידים ועם המורים. מאז פרישתי מהעבודה ועד היום אנחנו, המורות, ממשיכות להיפגש לעיתים מאוד תכופות. הפכנו לחברות טובות.

את בן הזוג שלי, גרשון כהן, הכרתי בבית של חברה ששירתה איתי באותו מקום בצבא. הוזמנו, כל אחד מאיתנו בנפרד, למסיבת חנוכה אצלה בבית. דברנו, אכלנו סופגניות וצחקנו על הסופגניות שלא היו מבושלות בפנים. עד היום אנחנו נזכרים בסיטואציה וצוחקים.

יום נישואינו – 1974, עם הורינו

אחרי שהתחתנו גרנו בחולון. אנחנו עדיין גרים בחולון, אמנם לא באותה דירה אלא בבית אחר, קרוב מאוד לבית הראשון. יש לנו שלושה ילדים, שתי בנות ובן- חנה (אימא של עדי הנכדה המתעדת), ליאת ויצחק. לכל אחד מהילדים יש שלושה ילדים, וגם הילדים שלנו עם משפחותיהם גרים בחולון בקרבתנו.

מימין: חנה – אימא של עדי המתעדת (בגיל חצי שנה), במרכז: שלושת הילדים שלנו – חנה, ליאת ויצחק, משמאל: משפחת כהן – 1994

היום בן הזוג שלי – גרשון ואני גמלאים. אנחנו אוהבים מאוד לטייל גם בארץ וגם בחו"ל. אנחנו  מטיילים הרבה בארץ. יש לנו כמה קבוצות של חברים שמתארגנים ביחד ויוצאים ליום טיול בטבע, שכולל גם מסלולי הליכה מאתגרים. אנחנו אוהבים לשמוע הרצאות בנושאים שונים, גם מבקרים בקולנוע ונפגשים עם חברים.

במסגרת טיולינו

אני אוהבת לעשות עבודות יד למשל: סריגה, ציור, עבודות חימר, טיפוח וריבוי של צמחים, תפירה וכו'. את עבודות היד למדתי לבד מגזרי עיתון או מהסתכלות על עבודות אחרות. היום קל מאוד ללמוד דברים חדשים באמצעות הרשת וכל מיני אתרים באינטרנט.

אני אוהבת לקרוא ספרים, גם מהאינטרנט, בכל מיני נושאים. האהבה לקרוא ספרים כנראה שעברה אלי מהוריי. אני זוכרת שבילדותי, השכנים בשכונה היו מגיעים לפנות ערב אל בית הוריי, יושבים סביב שולחן האוכל בחדר הקטנטן. אבא שלי היה מקריא להם סיפורים מספרים שונים, כתבות מעניינות מהעיתון. כמעט כל ערב היה מתקיים בבית שלנו "ערב ספרותי". מאוד אהבתי לשמוע את אבא שלי קורא. היה לו קול נעים, ואת הסיפורים הוא קרא בהתאמה ובהטעמה בהתאם לתוכן.

דוגמאות לעבודות שלי

החלום שלי הוא לראות את הנכדים שלי גדלים, מאושרים, מציבים לעצמם מטרות ומשיגים אותם, כי "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"השמיים הם הגבול". מרגש אותי לראות נכד מצליח גם בבית הספר, שיש לו חברים והוא מאושר. ובכלל, מרגש אותי וממלא אותי באושר כשהמשפחה שלנו ביחד, שמחים, מאושרים, תומכים אחד בשני ונהנים לבלות זמן ביחד.

הזוית האישית

עדי הנכדה המתעדת: חווייתי האישית מן התכנית הייתה מאוד מהנה, נהניתי לצחוק עם סבא וסבתא ולשמוע סיפורים חדשים על ילדותם.

סבתא ברוריה: נהניתי לפגוש את עדי "אחד על אחד". למדתי להכיר אותה יותר טוב ושמחתי לראות ילדה חברותית, סקרנית ומקשיבה.