מאגר סיפורי מורשת

שמי יעל בוץ, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחיי ומנציחה אותו במאגר המורשת של התכנית.

אנחנו שלוש אחיות ואח בן זקונים (היינו סך הכל ארבעה אחים). גדלנו בשכונת קריית שלום, שכונה שנועדה ללוחמי אצ"ל (ארגון צבאי לאומי) שאבי נמנה עליהם. הוא נפצע במהלך הלוחמה בארץ ישראל נגד הערבים.

גרנו בשכונה נעימה בדירת קרקע קטנה עם חצר ולנו, ארבעת האחים, היה חדר אחד. ביום החדר היה פנוי ובערב נפתחו ארבע מיטות מתקפלות וישנו כולנו ביחד. היינו עושים הרבה שטויות לפני השינה. פעם אחת למשל כשהמיטות היו מוכנות לשינה עם סדינים וציפות לבנים, שיחקנו עם משחה לצחצוח נעליים בצבע שחור – כל הסדינים הלבנים היו עם כתמים שחורים ואימא שלי מאד כעסה. היא נהגה לכבס ביד את הסדינים הלבנים ולטבול בעמילן כדי שיישארו לבנים. נאלצנו לכתוב מכתב סליחה.

גרנו בשכונה ממש כיפית, חיינו בשכנות טובה, כולם הכירו את כולם ואפילו לא נהגנו לנעול את דלת הבית. כל ילדי השכונה התאספו כל יום לשחק במשחקי רחוב כמו: חמש אבנים, קרב תרנגולים.. כך עד רדת החשיכה, כשפנסי הרחוב היו נדלקים ושמענו את קריאות האימהות לחזור הביתה. ליד הבית היה יער טבעי והיינו מבלים גם שם: אוספים חמציצים ולחם ערבי ואוכלים. מעיפים "סבא של סביונים" באוויר ומשחקים במחבואים בין עצים.

כשהייתי בת תשע, פרצה מלחמת ששת הימים. נשקפה אז סכנה מיידית מהפצצת יישובים, אבל אני זוכרת את התקופה כחווייה משפחתית נעימה. כל המשפחה נאלצה להיות בחדר פנימי, ולנו היה רק אחד כזה, כך שכולנו ישנו באותו חדר. אבי מילא שקים עם חול והצמיד לקירות החדר כדי למזער הדף של פצצה. אסור היה להדליק אורות והסתדרנו עם פנסים ונרות. כיסינו ביחד את החלונות בגיליונות צלופן כחולים כדי שהאור לא ישתקף החוצה בשעות הערב, מחשש שמטוסי אויב יזהו את המקום כישוב עם בתים. לא הלכנו לבית ספר, התאספנו ילדי השכונה בכל פעם בחצר אחרת לזמן קצר.

כשבגרנו מעט, תלינו פוסטרים של זמרים על קירות החדר ופעם אחת אף ציירנו על הקירות כלי נגינה עם אבא שלנו, שהיה כשרוני בציור, וזה היה ממש כיף. כל ילדי השכונה קינאו בנו.

רק בבית שלנו הייתה טלוויזיה בשחור לבן. בכל יום שישי היו מתאספים אצלינו השכנים והילדים לראות "סרט בערבית" שהיה נחשב אז בילוי. החברים והחברות הקרובים היו מגיעים גם במהלך השבוע לצפות בתוכנית אהובות. הבית שלנו היה תמיד מלא בחברים וחברות, שכנים ושכנות. תחושה של משפחה מורחבת.

כשהייתי בת 15, פרצה מלחמת יום הכיפור. הייתי כבר בוגרת ולמדתי בתיכון. היינו מגיעים לבית הספר שהיה ביפו – עירוני ז', בעזרתו של עגלון מהשכונה שהייתה לו עגלה עם סוסה. התנדבתי עם חבריי למלא שקים עם חול, התנדבנו לסייע בבתי חולים וגם סעדתי את בן דודי שהיה בחיל השריון ונפצע במלחמה. הוריו גרו בטבריה ואנחנו טיפלנו בו ואירחנו אותו כי טופל בבית החולים תל השומר, שקרוב אלינו.

הציור שציירתי – זיכרונות מהיער עם הסביונים, אלו הבגדים שנהגנו ללבוש בקיץ

בגרות וצבא

התגייסתי בשנת 1976. סיימתי טירונות שארכה שלושה שבועות ומשם המשכתי לקורס לתפקיד צפט"ית (צופן, פענוח, טכנולוגי). שירתי בחטיבת 500 בסיני. אחת לשבועיים הייתי טסה הביתה לכמה ימי חופש וחוזרת שוב בטיסה לבסיס. טסנו בהליקופטרים, באחת הפעמים הטייס הושיב אותי לידו בטיסה וזו הייתה חוויה מדהימה.

גרנו בקרוואנים. לכל שלוש בנות היה חדר. קרוון אחד היה מקלחות ושירותים והיינו יוצאות להתקלח. שם גם כיבסנו את הבגדים, לא הייתה מכונת כביסה. הייתה אוירה נהדרת. היינו מדליקים מדורה בלילה ויושבים סביבה ושרים. בחורף מתכנסים באחד החדרים ועושים טוסטים על תנורי החשמל. לא היו פלאפונים, בתמונה ניתן לראות כיצד היינו מתקשרים הביתה –

מתקשרים הביתה מהבסיס

לפעמים נסענו לטייל ברחבי סיני ואף התארחנו בכפר דייגים.

במסגרת התפקיד שלי הגיעו אלי חומרים וידיעות שהיו סודיים ביותר. אני זוכרת שני אירועים מיוחדים – האחד משמח: זכיתי לקבל ראשונה את הידיעה שנשיא מצרים אנוואר סאדאת מגיע לביקור פעם ראשונה לישראל. הייתה התרגשות גדולה. האירוע השני – קשה ומכאיב: עוד לפני שהמשפחה ידעה, קיבלתי הודעה שבן דודתי שמעון בללו ז"ל נהרג במבצע ליטני בלבנון.

ואסיים בחוויה נהדרת – הייתי גאה להשתתף בתרגיל עוצבתי והוצבתי במהלך כל התרגיל כצפט"ית בטנק – תפקיד שאז לא נועד לחיילת.

במהלך שירותי הצבאי

נישואין

הכרתי את סבא אבי במהלך השירות הצבאי בסיני. שנינו שירתנו בחטיבה 500. הוא היה לוחם חיל רגלים בגדוד ולאחר מכן עבר לחטיבה והיה אחראי על החמ"ל (חדר מלחמה) והיה בחדר הסמוך  לחדר הצפטית שלי. בתחילה, היינו ידידים ובילינו ביחד במשמרות לילה, בטיולים, בערבי השירה סביב המדורה כשהוא היה מנגן בגיטרה. האהבה פרחה והמשיכה גם אחרי שהשתחררנו מהצבא ולאחר שלוש שנות חברות – התחתנו.

ביום נישואינו

התחלתי ללמוד בסמינר למורות וסבא עבד בחברה המשפחתית. לאחר כשנה נולד אור, הבן הבכור. שמו נבחר עוד כשהיו חברים. לאחר ארבע שנים נולדה לי. אור ולי למדו לנגן בפסנתר. לי המשיכה ולמדה גם לתופף – הייתה לה מערכת תופים בבית. הם השתתפו בקונצרטים אליהם סבא וסבתא תמיד היו מגיעים ומאוד גאים. אני אהבתי להצטרף בשירה לנגינה של אור בפסנתר כשבחר לנגן שירי ארץ ישראל ולפעמים גם לי הצטרפה עם התופים.

לאור וללי הייתה ילדות יפה גם עם בני הדודות והדוד שהיו בני גילם. חגיגות ימי ההולדת, חגים, בילוי בשבתות וחופשות חגגו ביחד עם המשפחה המורחבת. בכל יום שישי נפגשו לארוחת שבת אצל סבתא ויולט (אימא שלי).

אור ולי חוו את מלחמת המפרץ. במהלכה הם היו איתי ועם סבתם, כשסבא היה מגוייס. בסוף אותה שנה אני וסבא טסנו לארה"ב עם אור ולי במטרה להשתקע, אך מהר מאוד חזרנו לארץ והשמחה הייתה רבה למשפחה המורחבת ולחברים.

כשאור היה בן מצווה, בן 13, נולדה בת הזקונים חן. את שמה בחרו אור ולי. חן הייתה הנכדה הצעירה במשפחה המורחבת וזכתה לפינוקים מאור ולי וגדלה כאילו היו לה עוד זוג הורים. גם חן נהנתה מילדות יפה עם המשפחה המורחבת. חן למדה לנגן על פסנתר והמשיכה ללמוד לנגן בגיטרה.

לאחר 30 שנות נישואים אני וסבא החלטנו להתגרש.

היום

היום אני אימא לשלושה ילדים וסבתא גאה לשישה נכדים. פרשתי מתפקידי כמנהלת במשרד החינוך והיום אני מנהלת תוכנית מישרים, בארגון כל ישראל חברים, המופעלת ב-11 בתי ספר.

הזוית האישית

סבתא יעל: זו הייתה חוויה מעניינת, שמחתי להיות עם הנכדות שלי ובזכות התוכנית הן הכירו את סיפור חיי.

ליבי הנכדה המתעדת: אני שמחה שהיה לנו זמן לדבר על חייה של סבתא, לא עשינו את אף פעם.

היילי הנכדה המתעדת: היה כיף ומעניין ללמוד על החיים של סבתא.