מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי בחרתי להעלות את סיפור חייה של סבתי בלומה, שעלתה לארץ היישר ממחנה העקורים שבגרמניה עם קום המדינה.

סבתי בלומה (פייר) מרטון נולדה  בטראונשטיין שבגרמניה. ההורים של סבתא בלומה נולדו בפולין וגורשו לרוסיה בזמן המלחמה, ואולי זה מה שהציל אותם. הם גרו ברוסיה כמה שנים (נולדה שם גם האחות הגדולה של סבתא) וכשהסתיימה המלחמה העבירו את כל הפליטים מכל הארצות למחנות עקורים, על מנת להכשיר אותם לקראת העלייה לארץ. את המשפחה של סבתא שלי גירשו למחנה העקורים בגרמניה ובמחנה הזה סבתא נולדה.

בשנת 1949 הם עלו לארץ עם האונייה "עצמאות" והגיעו אל שער העלייה, בשער העלייה קיבלו אותם אל מול גדרות התיל חיילים עם רובים שלופים וריססו אותם בדי די טי. הם נבהלו מהמראות ולא הבינו לאן הם הגיעו. משם עברו למחנה בנתניה עד שהגיעו למושב חמד, ההורים של סבתא הקימו את חמד.

סבתא בלומה בילדותה

סבתא גדלה בחמד. בית הספר שלה היה במושב, ולגן היא לא כל כך אהבה ללכת. בשנים הראשונות שלה בבית הספר חיברו כמה כיתות ביחד, לדוגמא – כל כיתות א' עד ג' למדו ביחד. במושב חמד היה להם משק של פרות, גידולים חקלאיים ולול. ענפי חקלאות אלו שימשו לצורך פרנסתם היומיומית.

סבתי בלומה מספרת שאת המשחקים הם יצרו במו ידיהם, כי לא הייתה להם היכולת הכלכלית לקנות צעצועים בחניות. המשחקים שיצרו היו טלפון – הם חיברו שתי קופסאות עם חוט וכך היו מדברים בניהם- בובס, חמש אבנים, משחקי מלחמה מקופסאות של סיגריות ועוד כל מיני משחקים. חוץ מזה הם היו משחקים גם שני דגלים, מחניים וטיילו הרבה בשדות המושב ומסביבו. חוץ ממשחקים, כל הילדים התבקשו לעזור במשק החקלאי והם גם עזרו במשקים של השכנים. בין הילדות בשכונה הייתה חברות מאוד נעימה וכולם עזרו זה לזה במטלות הבית והמשק.

עד כיתה ח' למדה סבתי בחמד ולאחר מכן עברה ל"בית צעירות מזרחי" בתל אביב. סבתי למדה במגמת מלאכת יד בבית ספר "צעירות מזרחי" בתל אביב. היא מספרת שכדי להגיע לשם כל בוקר היא וחברותיה נסעו כל יום בשלושה אוטובוסים. הן יצאו בשעה שש בבוקר מהבית כדי להגיע לבית הספר שהיה ממוקם ברחוב דיזינגוף שבתל אביב.

פעם בחודש היה נוהג בבית ספר שבו נערך יום בישול ואפייה וכולן היו צריכות להגיע בלבוש של חלוקים לבנים וכובעים לבנים. בסיום ההכנות הן אכלו את כל מה שבישלו ואפו. סבתא המשיכה ללמוד במגמת תפירה בסמינר והצטיינה במגמה זו. בגלל שהייתה טובה במגמה זו, החליטו בסמינר שהיא תלמד תלמידות את מקצוע התפירה והגזירה. היא לימדה שם שנתיים. כדי לצאת לבלות עם חברות הן יצאו מהמושב בעיקר במוצאי שבתות למועדונים כמו קתדרה ובר אילן.

בפורים בשנת 1971 נסעה סבתא עם חברה שלה למסיבת פורים בפתח תקווה. היה שם מאוד שמח ונכנס נער עם גרב ניילון על הפנים, סבתא לא התייחסה אליו כי לא ראתה את הפנים שלו. כעבור כמה ימים, חברה שלה שנסעה איתה אמרה לה שמישהו ראה אותה במסיבה ומעוניין להכיר אותה. סבתא אמרה שהיא לא יודעת מי זה אבל שיביאו אותו. וכל השאר היסטוריה. כעבור שנה סבא משה וסבתי בלומה נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. בן אחד גר לידם (ההורים שלי) בן שני גר ברמת הגולן והבת גרה בשוהם.

לאחר מספר שנים סבא וסבתא קנו משק במושב צפריה. הם נטעו במשק מטעי זיתים וכיום אנחנו יצרני שמן זית, ומכיוון שהתבגרו והיה קשה עם המעמסה של המשק, הם ביקשו מהבן הבכור שלהם שיבוא לגור לידם על מנת שיוכל לעזור עם המשק. עד היום אני ומשפחתי מחזיקים במשק זה ומפתחים את העסק למכירת שמן הזית.

חוויה מפסח של הקורונה שפרצה לפני שלוש שנים: כל משפחה ערכה את הסדר לבד בביתה ועל מנת שירגישו בכל זאת ביחד כל משפחה מבני המושב יצאה לחצר ושרה את הפיוט "מה נשתנה". כולם שרו ביחד מהחצרות בקול רם. זה היה אירוע מאוד מרגש ומעצים.

הזוית האישית

סבתי בלומה: תכנית הקשר הרב דורי הביאה לי שמחה בלב על הרגעים האינטימיים עם הנכדה רחל. הצלחתי לשתף אותה בחוויות של ימי נערותי ובגרותי ולתת לה להבין שפעם הערכים היו שונים משל היום. התיעוד של סיפור חיי הוא משמעותי לא רק לי אלא בעיקר לנכדיי ולדור ההמשך שיגיע.

הנכדה רחל: היו לי רגעים מאוד מרגשים במהלך התיעוד שערכתי לסבתי. התגלו לי פרטים חדשים שלא ידעתי עליהם ושמחתי על כך. ללא ספק, התכנית מאוד משמעותית לכל משפחתי בגלל סיפור החיים של סבתי שנפרש כאן ושייזכר לנצח.