מאגר סיפורי מורשת

הנכדה חיהלה בורוכוב וסבתא רבתא שלה, בלה השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר חב"ד בנות בקריית מלאכי.

סבתא בלה מספרת,

שמי בלה יצחקוב. נולדתי להורי – אברהם ושרה יצחקוב בשנת ת"ש (1940) בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן.

משפחתי

אני הבכורה מילדי המשפחה. אחיותיי הצעירות הן, תמרה ושפרה, ואח ושמו אשר. עצם היותי הבכורה השפיעה מאד על מהלך חיי, למשל רק בגיל שמונה הלכתי לבית הספר במקום בגיל שבע, מכיוון שהייתה לי אחריות גדולה מאד לשמור על אחי ואחיותיי.

בבית הורי ספגתי הרבה ערכים, בראשם מסירות נפש על אורח חיים יהודי ללא פשרות, הקפדה על צניעות, כשרות, חינוך הילדים, דרך ארץ, גמילות חסדים, אהבת ישראל והחשיבות של לדון כל אדם לכף זכות. אמי הייתה עוסקת בכל יום בגמילות חסדים. למרות, שהמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב. היא הייתה נותנת אוכל לאנשים שהיו חולים, וגם שולחת  מידי יום אוכל לכמה אנשים.

השפה המדוברת בביתנו הייתה בוכרית – יהודית. ההורים שלי עבדו במפעלים פרטיים בבעלותם של יהודים כדי לא לחלל שבת. הם היו צנועים ולבושם היה צנוע. היה להם כיסוי ראש וגם כיסוי ראש מיוחד ללילה, כדי שלא ייפול מהראש. ללמד תורה, גמרא, הלכות ואפילו רק סיפור תורה היה ממש בבחינת מסירות נפש. ואבי בכל הזדמנות לימד אותנו ואת המשפחה המורחבת. זכור לי הניגון בו היה קורא את מגילת אסתר בפורים. וגם להגדה של פסח הייתה מנגינה מיוחדת.

מקומות המפגש של היהודים היה בביתנו, מכיוון שהבית היה ממוקם רחוק מהכביש ומהמדרכה של הרחוב. כך אפשר היה לערוך את המפגשים הרחק מעינם  הבולשת של סוכני הק.ג.ב.

בית הכנסת היה קרוב לביתנו, אך רק המבוגרים הלכו להתפלל בו, כי הצעירים פחדו, שסוכני הק.ג.ב. יתפסו אותם והם עלולים להישלח לכלא. רק בימים מיוחדים (בבריתות, יום כיפור וכו') היו כולם מסכנים את עצמם והולכים לבית הכנסת כדי להשתתף בתפילות.

הרבי הריי"צ שלח שליחים לסמרקנד כדי שיקימו ישיבות במחתרת וילמדו תורה כדי שהיהדות תשמר גם בזמנים הקשים האלו.

פרות וירקות היינו קונים בשוק. בשר אצל קצב יהודי בביתו הפרטי, ועופות אצל השוחט. כל שאר המאכלים היינו מכינים בבית. ממתקים לא היו לנו, היינו מכינים בבית עוגיות מיוחדות של בוכרים וריבות.

חגים ומנהגים

בכל חג היה לנו מאכל מיוחד אותו הכנו לכבוד החג. בראש השנה אפינו "ביצ'ק" בצק ממולא בדלעת. בפורים – טיגנו "סמוסה" בצק ממולא בבשר.

לקראת חג הפסח הייתה עבודה רבה. את המצות אפינו בבית. את היין הכנו  מענבים ששמרנו מהקיץ. בפסח היה קר ולא היו ירקות ופירות בשפע, והיה  מחסור בחסה שהיינו צריכים למרור בליל הסדר. המוסלמים שידעו שאנחנו צריכים חסה לפסח, היו עושים את כל המאמצים לשתול חסה כדי למכור במחיר  מופקע, הם ידעו שאנחנו נקנה בכל מחיר.

חודש לפני חג הפסח האכלנו את התרנגולים אוכל כשר לפסח. היינו משתמשים בביצים של התרנגולים האלו. כדי  שהבשר והעופות לא יתקלקלו היינו מכשירים סמוך לחג, כי לא היו מקררים לאחסן אותם. את ההכנות לשבת התחלנו עוד ביום חמישי, היינו מכינים דגים, לחם, אוכל עיקרי וסלטים. את שולחן השבת היינו עורכים לפני שבת. עד היום אני אוהבת לבשל אוכל בוכרי כמו פלוב ובאחש. אלו מאכלים שמכינים בעיקר לאירועים, כמו בריתות, בר מצוות ועוד.

אני זוכרת את ימי ההולדת של בני המשפחה. היינו יושבים יחד כל בני המשפחה אוכלים, אומרים דברי תורה, אומרים לחיים ומברכים זה את זה.

הבית שלנו

בבית שלנו היה חדר אחד גדול בו עשינו הכול: התפללנו, למדנו, הכנו שעורי בית, בישלנו, אפינו, אכלנו, שיחקנו, ישנו, אירחנו ועוד . בנוסף היה עוד חדר קטן צדדי וחדר ארונות.

היו לנו חפצים בהם השתמשנו פעם והיום לא שימושיים. למשל, מכתש ועלי, מערוך גדול בגודל של מקל מטאטא בו היו מרדדים את הבצק. סל נצרים- במקום מקרר. בפחם היו משתמשים כדי לחמם את הבית. כשהיינו צריכים לחדד את העיפרון היינו מגלפים את קצה העיפרון וכך הוא היה מתחדד. ובמרתף אחסנו דברים מקיץ לחורף.

בילדותי לא היו לנו משחקים. היינו  משחקים בכפות, כפיות, מגבות מהן יצרנו בובות. אחר כך כשגדלנו קצת שחקנו חבל וחמש אבנים. אני זוכרת שחברותי היו מגיעות לחצר ביתנו שם היינו משחקות בחבל, קלאס וחמש אבנים. בשעות הפנאי הייתי עוזרת בבית, משחקת עם האחים והחברות, לומדת ומכינה שיעורי בית. אלו היו התחביבים שלי. בבית הספר השתתפתי בחוג תפירה, שאהבתי ותרם לי רבות.

ההתמודדות שלי כתלמידה שומרת מורה ומצוות

בבית הספר לבשתי את תלבושת האחידה, וכשחזרתי לבשתי את בגדי הבית. אהבתי במיוחד את בגדי השבת שלי. בבית הספר היו לנו, היהודים, הרבה התמודדויות. סטאלין לא נתן לנו לחיות כיהודים שומרי מצוות. הוא סגר את כל הישיבות, והיינו מחויבים ללכת ללמוד בבתי הספר של הגויים.

אחד הסיפורים שמעידים על הניסיון של בית הספר להכשיל אותנו ולהשכיח מאיתנו את היהדות היה כשהייתי בכיתה א'.

בחג הפסח לא הייתה לי ברירה והלכתי לבית הספר, כדי שלא יאסרו את אבא שלי. למרות שמנהל בית הספר היה יהודי, הוא היה נגד היהדות. הוא ידע שהיו אלה ימי  חג הפסח. בחג הראשון של פסח  הגיעו שני מפקחים לכיתה וחילקו סנדוויצ'ים לילדים היהודיים וחייבו אותם לאכול חמץ מול עיניהם.

אני ישבתי בשורה הראשונה, וקיבלתי ראשונה את הסנדוויץ'. לא ידעתי מה לעשות, מצד אחד – חג הפסח ואסור לאכול חמץ, מצד שני – אם לא אוכל את הסנדוויץ' יאסרו את אבי. נשאתי את עיני לבורא עולם ואמרתי בליבי: "אלוקים תעזור לי! זה או פסח או כלא!!!" פתאום עלה בראשי רעיון, אמרתי להם "בטח שאוכל, אבל לא באמצע השיעור, כי אסור לאכול בשיעור". הם היו מופתעים מאוד  מדבריי, יצאו מהכיתה ולא חזרו יותר. בזכות האמירה שלי, אף תלמיד יהודי לא אכל חמץ באותו פסח.

באחד הימים ראו אותי ברחוב לבושה בבגדי שבת. המורים ערכו אסיפה  והכריזו שם: "הבחורה הזאת שומרת שבת וההוכחה שהיא לובשת בגדי שבת". הם ביישו אותי מול כולם.

כל בוקר אכלנו  בבית הספר חלב ולחם. בוקר אחד ראיתי שמבשלים את החלב בסיר בו בישלו את הבשר! בכיתי בפני המורה, שהיה יהודי, שמבשלים את החלב בסיר בשרי ועכשיו החלב טרף. המורה שלא ידע מה לעשות, אמר לי שמעכשיו יבשלו את החלב והבשר בסירים נפרדים. (לא יודעת אם באמת עשו זאת).

באותם ימים היו שולחים את תלמידי בתי הספר, מידי כמה חודשים, לעבודת הקטיף בשדות כותנה זו הייתה התנדבות חובה למדינת  "אימא רוסיה". את התלמידים היהודים היו שולחים לקטיף הכותנה דווקא בזמני החגים ואפילו ביום כיפור.

ויתרתי על לימודיי האקדמיים, למרות שעברתי את כל המבחנים. רציתי להיות רוקחת, אך לא יכולתי. כדי להתקבל ללימודים אקדמאים, הייתה חובה להצטרף לתנועת "קומסומול" תנועה שלא אפשרה למצטרפים אליה שום סממן יהודי. תנועה זו גם חייבה את חבריה לצאת לקטיף הכותנה בתדירות רבה יותר דבר שהיה שנוא עלי ביותר.

הקמת בית וחיי משפחה

בעלי ואני קרובי משפחה. המוסלמים ביקשו להתחתן עם הבנות היהודיות. אבל מהרגע שהבחורה הייתה מאורסת, הם לא ביקשו יותר. לכן, ההורים היהודיים היו מסכמים ביניהם מגיל צעיר מי יהיה רשום באופן אפקטיבי כחתן לבתם, וכך הבנות ניצלו מנישואים עם מוסלמי.

סבתא בלה ונכדה

אבא שלי סיכם עם אימא של בעלי, שגרה באותו רחוב בו גרנו, שנהיה רשומים כחתן וכלה עוד כשהיינו ילדים. כשבגרתי אבא אמר לי, שיש לי אפשרות לבחור חתן אחר. משום, שהוא גדל ללא אבא, אביו נעדר מאז המלחמה, ולכן אין לו הרבה ידע ביהדות. עניתי לאבי, שאם זה מה שה' החליט אז אתחתן אתו.

לקראת החתונה שלחנו בדים לתופרת, כדי שתתפור לנו את הבגדים לחתונה. לתופרת אחרת שלחנו בדים, כדי שתתפור לנו שמיכות.

החתונה נערכה בביתנו בשנת 1959. לחתונה לקחו אותי עם סוס ועגלה. הייתי בת תשע עשרה כשהתחתנו. את ימי השבע ברכות חגגנו בבית הוריי שארגנו את הכול. נולדו לנו ארבעה ילדים, השתדלנו שהילדים ילכו בדרך התורה והיהדות ויהיו שומרי תורה ומצוות. הילדים גדלו בדרך חב"ד.

הערך שהיה חשוב מאד בעינינו להקנות לילדינו הוא לשמוח במה שיש.

העלייה לארץ

תמיד חלמתי לעלות לארץ הקודש, ובזכות החלום הזה ב"ה זכינו לעלות לארץ. בגיל 32 עליתי לארץ יחד עם המשפחה הגרעינית, אני, בעלי וארבעת ילדינו. גם הורי אחי ואחיותי עלו יחד איתנו.

הגשמנו חלום!!!

מישהו שלח לנו ויזות וככה יכולנו לקבל אשרת יציאה מרוסיה. ארזתי את כל הכלים של פסח כדי לקחת איתנו, כי חשבתי שבארץ ישראל לא יהיו כלים לפסח.

הגענו לווינה ואחר כך טסנו לארץ ישראל. כשהגענו לארץ רצו לשלוח אותנו לבית שמש. בקשנו לגור בקריית מלאכי, ב"נחל'ה" – שכונת נחלת הר חב"ד, שכונה, שהקים הרבי זמן קצר לפני עלותנו לארץ. רצינו לגור בשכונה של הרבי. לצערנו, לא הסכימו לתת לנו דירה ב"נחל'ה", לכן נאלצנו לגור בשכירות בפתח תקווה. אחותי שגרה שם באה לשדה התעופה, ולקחה אותנו לפתח תקווה. שם גרנו זמן מה ללא תנאים טובים.

אחר כך ברוך ה' עברנו לקריית מלאכי. ר' משה קליין עזר לנו כמו להרבה עולים אחרים להתאקלם בשכונה. הבנות למדו בהתחלה בירושלים, ואחר כך עברו ללמוד במוסדות של קהילת חב"ד בנחל'ה.

מסר לחיים

להיות רגועים, לעבוד בשמחה, לקבל כל דבר באהבה, להסתכל בראיה חיובית, לעזור למי שצריך ולכבד כל אחד.

סבא אברהם וסבתא בלה באירוע עם הלבוש הבוכרי

הזוית האישית

סבתא בלה: שנזכה לגאולה השלמה, שהנכדים יתחתנו, שיהיו שמחות בלב שמח, בריאות ונחת מכולם.

הנכדה חיילה: אמן ואמן!! תודה לך סבתא, הסיפור שלך חיזק אותי מאוד.