מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי בלה שלמייב, לפני חתונה שם משפחה שלי היה מנחימוב (סבתא בלה), נולדתי בתאריך 17.10.1947 בעיר עתיקה דרבנט, היא העיר השלישית בגודלה ברפובליקה של דאגסטן בדרום רוסיה והעיר הדרומית במדינה. היא נמצאת בדרום רוסיה באזור קווקז בים הכספי. הוריי חני ומנחם מנחימוב. אימא שלי הייתה עקרת בית, אבא שלי עובד בקיבוץ. אני נולדתי במשפחה גדולה, במשפחה אנחנו חמש אחיות ואח אחד. המשפחה שלנו עברה מלחמה, אבא שלי חזר ממלחמה בתחילת שנת 1944 פצוע, כדור נתקע בכתף ורופאים לא הצליחו להוציא אותו ואבא כל החיים סבל מכאבים. המשפחה שלנו הייתה חיה חיים צנועים, אבל יחד עם זה הייתה אהבה במשפחה, כולנו היינו ידידותיים. זכור לי בערבי של ימי שישי תמיד הייתה מפה לבנה על השולחן, אימא הייתה מדליקה נרות שבת, היא הייתה מכינה לחם שבת, אוכל שבת, אבא היה עושה קידוש, אור בבית היה דלוק כול שבת.

נוער

בשנת 1954 עליתי לכיתה א'. אחים הגדולים תמיד עזרו לי עם שיעורי בית. את בית הספר סיימתי בעיר דרבנט.

בשנת 1964 אחותי הגדולה (חומה) התחתנה ועברה לגור לעיר איזברג , אני עברתי איתה, באותה שנה התחלתי ללמוד בטכניון בפקולטה הנדסה ומכניקה. למדתי בערבים וביום עבדתי בבית חרושת בתפקיד מבקר חומרי גלם.

אחרי שנתיים בשנת 1966 חזרנו חזרה לדרבנט עקב עבודה של בעלה של אחותי חומה, כמובן גם אני חזרתי יחד איתם הביתה, העברתי על כל המסמכים של לימודיי לטכניון הנדסאים בדרבנט והמשכתי ללמוד.

חתונה ומשפחה

בשנת 1966 הכרתי את בעלי וישר הבנתי שאני רוצה להיות אשתו ולהקים איתו משפחה. לבעלי היה אח גדול לא נשוי, לפי מנהגים הקווקזים עד שאח גדול לא נשוי הקטן לא מתחתן, חיכינו עד אוגוסט 1969.

סבתא בלה עם סבא רומה לפני חתונה

בתאריך ה-2 לאוגוסט היה רישום נישואים ובתאריך 29 לאוגוסט הייתה חופה

הכתובה של סבתא בלה וסבא רומה

תמיד שמרנו על יהדות ועל חגים, באזור קווקז לא הייתה אנטישמיות חזקה כמו במרכז ברית המועצות ובעיר שלנו הייתה קהילה גדולה של יהודים, היה בית כנסת גדול, שמרנו על מסורת יהודית, לדוגמה בפסח אימא שלי הייתה מחליפה את כל כלים בבית ותמיד בערב הראשון כל האוכל היה מוכן מראש ולא היינו מדליקים אש.

עם הזמן נולדו לנו שלושה ילדים: הבן הבכור סרגי נולד בתאריך 25.11.1970 ושתי הבנות סופיה נולדה בתאריך 6.12.1972 וזאנה (אימא של לורי) בתאריך 23.03.1979. הוריי נשארו לגור איתנו ואחים שלי התפזרו. אבל כל החגים, ימי הולדת, ושמחה של המשפחה תמיד חגגו בבית שלנו.

סבתא בלה עם סבא רומה ודודים שלי שהיו קטנים, דודה סופי ודוד סרגיי

סבתא בלה, סבא רומה, דוד סרגיי, דודה סופיה ואימא שלי ז'אנה

בקיץ שילדים היה חופש הגדול הייתי לוקחת חופש חודשיים מעבודה ביולי ואוגוסט, וכל יום היינו הולכים לים עם אחיות שלי וילדים שלהן. ובערב היינו הולכים לקולנוע קיצי או לפארק, בסוף שבוע היינו נוסעים לבית קיצי (דצ'אה), ברית המועצות הייתה מדינה סגורה וכדי לנסוע לחול היינו צריכים לקבל אישור. לאחר 15 שנות וותק עבודה בבית חרושת קיבלתי אישור לנסוע לשבוע עם בעלי לבולגריה.

באזור קווקז יש המון מקומות יפים של טבע, כך היינו מארגנים טיולי טבע משפחתיים, כמה אוטובוסים היינו נוסעים למפלים בהרים. בעלינו היו מכנים על אש ואנחנו אחיות היינו מכינות מרק שנקרא "חינקל".

סבתא בלה עם אחות הגדולה זינה ואחות הקטנה לובוב

תעסוקה

בשנת 1970 לאחר סיום לימודים התקבלתי לעבודה לבית חרושת לצוות מהנדסים בתחום מכניקה מכונות ייצור. 30 שנה עבדתי בבית חרושת הזה. עם חברות שלי בעבודה ארגנו חוג ספורט, ארוביקה.

בית חרושת

עלייה לארץ ישראל

בשנת 1999 בן הבכור שלנו חלה בסרטן, אחרי ניתוח לא מוצלח פרופסורים המליצו לעלות לישראל כדי להציל אותו, הבן שלי עלה לארץ בשנת 1999 ואנחנו תוך כמה חודשים עלינו אחריו, גרנו ביחד בנתניה. אשתו אינה עבדה, בעלי עבד, אני עזרתי לשמור על הנכד שלי מארק.

הוא עבר ארבעה ניתוחים, השנים אילו לא היו פשוטים למשפחה שלנו. בשנת 2003 הבן שלנו נפטר. הוא היה בן 31.

הבנות שלי סופיה וז'אנה עם המשפחות שלהן גרות בארץ, יש לנו חמישה נכדים: נתנאל, אהרון, מארק, לורי ואריאן.

היום אני ובעלי פנסיונרים, גרים בפתח תקווה משנת 2011. יש לי חברות איתן אני נפגשת, אנחנו ביחד מטיילים בארץ, נוסעות ביחד לים בקיץ, בחורף הולכות לבריכה. אני ובעלי משתדלים להנות מהחיים, ונהנים מהבנות שלנו ומהנכדים, חוגגים ביחד חגים וימי הולדת וכל זמן בקשר.

צילום משפחתי

הזוית האישית

סבתה בלה: אני ממש שמחה שלורי בחרה לכתוב עליי. שמחתי לשתף עם הנכדה שלי פעולה, לספר על חיי. כך מדור לדור מעבירים מידע. זאת דוגמה לילדים, חשוב לשמור על משפחה כי בכל משפחה ללא יוצא דופן קוראים מצבי משבר שונים. אני ובעלי איבדנו את הבן שלנו, אבל הצלחנו להמשיך לחיות, לעזור לגדל את נכדים שלנו ולשמור על המשפחה שלנו. איחוד במשפחה – דבר חשוב ביותר בחיים.

לורי: אני רוצה להודות לסבתא שלי שהיא שיתפה אותי בדברים שחשובים לה, אנחנו תמיד מדברות כמו חברות, אני כל יום משתפת אותה איך עבר לי יום, היא תמיד מחזקת אותי, בשבילי היא גם סבתא וגם חברה. תודה רבה לסבתא בלה.