מאגר סיפורי מורשת

שמי בלהה טל נולדתי ב1942 בשדה יעקב.

הורי, הדסה צוכמן וחנוך גנדל הכירו והתחתנו בארץ, ואחרי החתונה עברו למושב שדה-יעקב, מושב דתי של הפועל המזרחי שהוקם בעמק יזרעאל. אבי עלה לארץ עם אחיו בשנת 1926.  הוא עבד בפרדסים של כפר סבא ופתח תקוה יחד עם האח של אמי, שדאג להביא לארץ את כל משפחתו. כאשר אמי עלתה לארץ (ב-1933) אחיה קיבל אותה ושידך לה את חברו הטוב.  הם התחתנו עוד באותה שנה, ומיד לאחר החתונה התיישבו בשדה יעקב.  שם נולדו להם שלושה ילדים שאני הצעירה בהם (בת זקונים).

כשהייתי בת שנה נוספה לנו גם אחות מאומצת מילדי טהרן, ותמיד היה בבית עוד נער מעליית הנוער. גם אבי ניסה להעלות את משפחתו. הוא הביא את אביו, הסבא שלי שחי אתנו בשדה יעקב, אבל כל חמשת האחים שנשארו בליטא, חלק מהם נשואים עם ילדים, לא מיהרו לעלות, עד שהיטלר הגיע לליטא ורצח את כולם.

אני זוכרת את אבי מקשיב לתוכנית "המדור לחיפוש קרובים" שהייתה ברדיו, בתקוה לשמוע שמישהו ממשפחתו אולי נשאר בחיים. רק שנים אחרי המלחמה, כאשר נפגש עם בני העיר שלו, נודע לו שאיש מהם לא נשאר בחיים. אבי, שהתאבל על משפחתו, מאוד רצה להנציח את שמם. ואז הוא החליף את שם משפחתנו מגנדל לחשמנאי, שזה ראשי התיבות של אחיו שקבורים כולם בקבר אחים בבור שביער ליד העיר מרטש בליטא: חנה, שמחה, משה-צבי, נחמיה, ואברהם-יצחק.  כך גם אנחנו זוכרים אותם.

ילדותי עברה עלי בשדה-יעקב, עם אחי הגדולים ועם כל חברי בני גילי מהגן ומבית הספר במושב ובתנועת בני עקיבא, עם עבודה במשק ועזרה בבית. מגרש המשחקים שלנו היה בחוץ, בחצר, ובעיקר ברחוב, שכמעט ולא היו בו מכוניות, והוא לא היה סלול עם אספלט, אבל היו בו אבנים והרבה שלוליות  וגם בוץ בחורף… שחקנו במחניים, במחבואים, משחקי כדור ועוד משחקים שאלתרנו. לכל מקום היינו הולכים בחורף עם מגפיים ועם שקית ובה נעלי בית. כשהייתי ילדה השירותים שלנו היו ליד הרפת בחצר, בביתן קטן מפח, והיה מאוד מפחיד לצאת אליהם בלילות עם פנס רוח, במיוחד בערבי החורף הקרים. רק מאוחר יותר בנינו שירותים במרפסת וגם מקלחת. היו לנו גם תפקידים במשק: נסענו בעגלה עם אבא ועם הפרדות לקצור ולהביא ירק לפרות, אספנו ביצים בלול, ניקינו וסידרנו  אותם למשלוח לתנובה, קטפנו תפוזים בפרדס, חלבנו את הפרות ועוד.

אבא היה החזן בבית הכנסת והיה הולך פעמיים ביום בבוקר ובערב להתפלל. שם הוא נפגש עם החברים. בשבתות ובחגים התפילה היתה חגיגית ואבא היה החזן האהוב , שהביא איתו מנגינות מיוחדות לתפילה גם מחו"ל.  כל יום שישי הייתי נפגשת עם הנוער במועדון של בני עקיבא לקבלת שבת ולתפילה, ואחרי ארוחת יום שישי עם המשפחה בבית היינו יושבים לילות שלמים במועדון או על הדשא  במרכז, ושרים ורוקדים ומשחקים.  עם המורים בביה"ס וגם ב"בני עקיבא" יצאנו למחנות ולטיולים בארץ. המון טיילנו בארץ, לא באוטובוס צמוד כמו היום, אלא ברכבת העמק (מהתחנה שבכפר יהושע) ובמשאיות והמון, המון ברגל. גם בשעורים החופשיים מבית הספר היינו הולכים לקישון לקטוף נרקיסים, וליער לנדוי (יער השומרים) שהורינו נטעו ליד קריית עמל (היום קריית טבעון), לאסוף פטריות (אורניות) ורקפות. (אז עוד היה מותר לקטוף פרחי בר ולהוציא פקעות כדי לשתול ליד הבית)

במושב היה בית ספר יסודי עד כתה ח'. הכתה שלי המשיכה ללמוד עוד שנתיים בכפר. בכתה יא נסענו לירושלים חמש בנות ללמוד בתיכון ובסמינר למורות  ובסיום הסמינר התגייסתי לצבא כמורה חיילת  של עולים חדשים בביה"ס הדתי בנצרת עילית בשנותיה הראשונות (היום נקראת נוף הגליל). אחרי שלוש שנים חזרתי שוב לירושלים ללמוד ב"בצלאל".  בחופש הגדול של השנה הראשונה  בבצלאל הכרתי את יאיר טל בן כפר יהושע, המושב השכן, שאתו התחתנתי אחרי שנה של חברות. יאיר הגיע אלינו למשק לקנות צינורות להרחבת המשק, הלך לחפש צינורות ומצא כלה.

בשנה השלישית בבצלאל עדיין  המשכתי ללמוד עד שנולד עמי, בני הבכור, האבא של יהלי ויובל. אז חזרתי לעמק, לכפר יהושע. כאן בנינו את ביתנו במשק ליד ההורים של יאיר. כאן נולדו כל ארבעת ילדי, והבית והמשק בכפר היה תמיד מקום מרכזי לכל המשפחה: חמשת האחים של יאיר עם כל המשפחה המורחבת וגם אחי ואחותי עם הילדים שלהם תמיד אהבו לבוא לכפר. יאיר עבד במשק (עם העזרה שלי כשהיה נחוץ, במיוחד כאשר יצא למילואים), ואני גם עבדתי חלקית בספרייה של המושב.  כשהילדים גדלו עברתי לעבוד במשרה מלאה בכפר הנוער "נווה עמיאל", שליד שדה יעקב.  שם הקמתי ספרייה והפעלתי אותה במשך חמש עשרה שנה (גם כמועדון מרכזי).  אני מאוד אוהבת לקרוא וגם לתקן ספרים, גם קצת מציירת, ועושה הרבה עבודות יד בסדנת יצירה של חברה טובה, שלמדה איתי בבצלאל וגם התחתנה עם בן כפר יהושע ובאה לגור כאן.  הילדים והנכדים יודעים להביא לסבתא לתקן כל בגד או ספר קרועים.

יאיר ואני מאוד אהבנו לטייל בארץ עם הילדים וגם עם החברים שלהם, מאוד אהבנו את הטבע והנופים של הארץ, וגם הילדים שלנו ממשיכים לטייל בה. יאיר נפטר מסרטן בשנת 2004, ולצערי לא זכה להכיר את כל הנכדים המקסימים שנולדו לנו. אני גרה בביתנו שבמשק, מחוברת מאוד לוותיקים של הכפר, וגם מתנדבת במועדון הוותיקים.

עמי עם אשתו סמדר  ועם חמשת ילדיהם (יהלי ויובל הצעירים שבהם) גרים לידי, הם הממשיכים במשק, וגם פיתחו את המשק לתפארת. שלושת ילדי האחרים  עם בני הזוג שלהם וילדיהם: אדווה ונעמן גרים בתל אביב ויערה גרה במושב אודים. יש לי אחד עשר נכדים נפלאים, שמאוד קשורים אחד לשני , ומאוד אוהבים לבוא לכפר. תמיד כיף להיפגש ולחגוג יחד חגים, ימי הולדת (וגם ימי זיכרון).

התברכתי  במשפחה נפלאה ואני  כל כך אוהבת את כולם, (גם כל המשפחה המורחבת). המשאלה שלי שכולם ימשיכו לשמור על קשר קרוב ועל אכפתיות לכל אחד ואחד במשפחה, ושעמי וסמדר והילדים ימשיכו לארח תמיד את כולם באהבה, ושהארץ הזו תגיע לימים טובים של שלום – מבית ומחוץ.

הזווית האישית

סבתא בלהה: זו הייתה הזדמנות נהדרת לשתף את הילדים על המורשת המשפחתית, על הגאווה של דור המייסדים: אבא שהיה תלמיד ישיבה ובחר להיות חקלאי בארץ ישראל, ולעבוד את אדמתה. הזדמנות מיוחדת לספר על האחים של אבא  שנספו בשואה ואיך שאבא הצליח להנציח את שמם בשם המשפחה חשמונאי. המפגשים עם ילדי הכיתה היו נהדרים ומאוד נהנינו מהשעות המשותפות האלו.