מאגר סיפורי מורשת

שמי ביבית ספיבק, נולדתי בתאריך 1.5.1953 בבית חולים בילינסון בפתח תקווה. גדלתי בעיר תל אביב ברחוב חת"ם-סופר 11. הבניין בן שלוש קומות ובכל קומה גרה משפחה אחת. אנחנו היינו חמש נפשות בדירה בקומה 2. מקור שם המשפחה הוא כהן, אבל בעקבות פרעות ברוסיה הלבנה משפחתי שינתה את שמה לשם לא יהודי – לזבניק, שם שנותר עד היום. בעקבות נישואי שיניתי את שם המשפחה לספיבק שפירושו  – זמר/ חזן.

אני ואחותי צפי חלקנו חדר גדול ואילו לאחי נועם היה חדר משלו. בנוסף היה בבית גם חדר שינה של הורי יעקב ורינה, סלון ופינת אוכל גדולה, מטבח, שני חדרי אמבטיה ושתי מרפסות גדולות, וכמובן חדר העבודה של אבי שהיה רופא, שבו הוא קיבל את פני החולים. זכורה לי ילדות מאושרת, בבית חם ואוהב. הבית תמיד היה מלא באורחים ובמשפחה שהגיעה מארה"ב ומקנדה. מאחר שאמי אהבה מאוד לארח אנשים, תמיד שהו אצלנו אורחים מחו"ל לתקופה של מספר חודשים.

מימין: הוריי יעקב ורינה לזבניק, משמאל: אחותי צפי, אחי נועם ואני הקטנה

אני הקטנה מבין שלושת האחים. אחי ואחותי התאומים היו גדולים ממני בארבע שנים. אמי לימדה אותי לקרוא בגיל 4 וכשרוני נכדתי נולדה והייתה בת 4 לימדתי אותה לקרוא גם כן. זכור לי שבאחת הפעמים כאשר אחי לקח אותי לספרייה להחליף ספר, הספרן לא האמין שילדה בגילי יודעת לקרוא. הוא פתח ספר וביקש ממני לקרוא בקול רם והיה מופתע כשהבין שאני אכן קוראת.

בית הספר היסודי שבו למדתי היה בית ספר לדוגמא בתל-אביב ואת לימודי התיכון העברתי באליאנס שברמת אביב. בהמשך למדתי באוניברסיטת תל אביב ואת תעודות ההוראה הוצאתי לאחר מכן בסמינר לוינסקי.

החגים שאהבתי מאוד היו פסח, אז כל המשפחה המורחבת הייתה מתקבצת אצלנו בבית, וחנוכה בגלל דמי החנוכה שקיבלתי מכל הדודים. המאכלים אותם אני אוהבת הם אוכל מבושל בקדרה (שאני קוראת לו 'אוכל בסיר'), שניצלים ותותים בשמנת. מאז היותי ילדה אני נוהגת לחגוג את בוקר יום ההולדת עם מיץ, עוגה אישית, שוקולד, ברכות ומתנות. עד היום כל המשפחה עושה זאת, כולל ילדי ונכדי.

בצבא שירתי בלשכת היועץ הכלכלי של משרד הביטחון בקריה בתל אביב. החוויה שהכי זכורה לי מהשירות היא שבקומה שמתחתינו ישב שר הביטחון דאז משה דיין. בוקר אחד מיהרתי במדרגות, החלקתי ונפלתי היישר לידיים של משה דיין שבדיוק עלה במדרגות האחוריות שבהן ירדתי בריצה. מבחינתי זה היה אירוע מביך, משה דיין דווקא חייך, תמך בי והמשיך הלאה.

שנות האוניברסיטה זכורות לי כשנים יפות ומהנות. מאוד נהניתי מהלימודים ומהחיים הסטודנטיאליים. כאשר סיימתי את לימודיי נסעתי לשנה לארצות הברית. וכשחזרתי עבדתי ארבע שנים במשרד נסיעות גדול, מאחר שמאוד אהבתי את כל נושא הנסיעות. יצאתי לחו"ל מספר רב של פעמים, וכאמור, כאשר סיימתי את לימודיי באוניברסיטה טסתי לארה"ב והתגוררתי שם כשנה. כמו כן טיילתי בכל אירופה ובמזרח הרחוק. אפילו שהיתי חודש באיטליה בבית ספר ללימודי איטלקית וזו הייתה חוויה מהנה.

את בעלי הכרתי בדירה השכורה שבה גרתי. חברה משותפת נתנה לו את הטלפון שלי ואחרי חודש של שיחות טלפוניות שנמשכו שעות, קבענו להפגש ומאז ועד היום אנחנו ביחד. נישאנו באוגוסט 1979 ויש לנו שלוש בנות ושני נכדים.

מימין: בעלי ואני בחתונתינו, משמאל: בעלי ואני כיום 

העיסוק הראשי שלי הוא הוראת אנגלית, אני בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ושתי תעודות הוראה לחטיבה ותיכון באנגלית. אמנם כשהייתי קטנה חלמתי להיות עיתונאית היות ואהבתי מאוד לקרוא ולכתוב, אך אני חושבת שלימודים ורכישת השכלה רחבה הם מעמודי התווך של החיים. כמו כן, השכלה מאפשרת לנו ראייה רחבה ויכולת ניתוח של דברים ומצבים בצורה טובה יותר, ומאפשרת לנו פרנסה בכל מיני מקצועות. ישנו פתגם האומר "ידע הוא כוח" ולדעתי הוא נכון מאוד.

ילדי ונכדי גרים בישראל, כיום אני גרה ביבנה.

מימין: בנותיי רינת, שרון ומיכל, משמאל: כל המשפחה כולל הנכדים רוני ותום וחתננו גל

סיפור חייו של אבי –  הרופא והלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה

אבי, פרופסור יעקוב לזבניק, נולד בתאריך 8.5.1908 בעיר פינסק שברוסיה הלבנה. כילד קטן עברו הוריו להתגורר בעיירה מוטלה, בה העביר את שנות ילדותו. את לימודי התיכון עשה בעיר פינסק בגימנסיה שהייתה שייכת לרשת הלימוד היהודי "תרבות".

בשנת 1928 עלו הוריו ושלושת אחיו לישראל והשתקעו בתל-אביב. אבי ואחותו הבכורה רבקה, נותרו בפינסק. אחותו, שהייתה נשואה ואם לשני ילדים, נרצחה עם בעלה וילדיה בידי הגרמנים. אבי עבר בשנת 1929 לבלגיה שם למד רפואה בעיר לייז'. הוא סיים את לימודיו ב-1937 והגיש בקשה לעלות לארץ ישראל ולהתאחד עם משפחתו, אולם האישור התמהמה והוא נאלץ לעזוב את בלגיה ולעבור לשוויץ, שם החל לעבוד במרפאה הכירורגית, אולם גם שם לא מצא מקלט, כאשר הגרמנים דרשו גם מהשוויצרים להעביר לידיהם רשימות של היהודים שנמצאים שם. מנהל בית החולים שבו עבד סייע בידיו להימלט ולעבור לליסבון שבפורטוגל דרך וישי (צרפת) שעדיין לא הייתה תחת הכיבוש הגרמני. בליסבון פנה אבי לשגרירות הבריטית, הצטרף לצי הבריטי ושירת כרופא על אוניית מלחמה שהייתה מלווה שיירות אספקה בין דרום אפריקה לבין אנגליה. ובסיסים בריטים, לרבות מצרים. בשנת 1942 הוצב לשירות בישראל כרופא. בישראל שירת במילואים בצה"ל כרופא כירורג בפלוגה כירורגית בדרגת סרן. בהמשך התמנה כמנהל המחלקה האורולוגית הראשונה בישראל, בתחילה בבית החולים השרון בפתח תקווה ולאחר מכן ניהל את המחלקה האורולוגית הגדולה בישראל בבית החולים בילינסון.

מעולם לא נתקלתי ברופא אוהב אדם כמו אבי, שהיה מסור לחולים בכל נפשו. כמו כן, כל הרופאים שעבדו תחתיו אהבו אותו אהבת נפש. היה אדם אציל נפש שתמיד חיפש רק את הטוב בכל אדם ובכל מצב.

אבי, פרופסור יעקב לזבניק, בחדר מנהל המחלקה האורולוגית בבית החולים בלינסון, צולם ביום קבלת הפרופסורה

הזוית האישית

סבתא ביבית: מאוד התרגשתי כאשר רוני נכדתי ביקשה שאשתתף בתכנית. העובדה שרצתה להכיר מקרוב את קורות חיי ולשמוע סיפורים עלי ועל קורות משפחתי, לעיין בתמונות ולהיות שותפה בכתיבה, גרמה לי לנחת רוח גדולה. העבודה המשותפת תרמה לרוני ולי לחוויה בפני עצמה ואני נהניתי מאוד לשבת איתה ולספר לה את הסיפור האישי שלי.

רוני: נהניתי מהחוויה עם סבתא, למדתי הרבה על חייה האישים ועל המשפחה. נהניתי מזמן האיכות שבילינו ביחד ולתעד יחד את העבר שלה.