מאגר סיפורי מורשת

סבתא אסתר מספרת:

אני מודה לתהילה נכדתי, שבחרה בי להשתתף עמה בתכנית והחליטה לראיין אותי לתוכנית הקשר הרב דורי ולתעד את סיפורי. אני חושבת שזה חשוב שהילדים ילמדו על החיים שלנו בגולה ועל איך שהצלחנו, למרות הקשיים לבנות את המדינה היקרה לנו.

ילדות וחיי משפחה

נולדתי בלוב בעיר טריפולי בשנת 1939. בת רביעית למשפחה בת שבעה אחים.

בילדותי תנאי המחייה של משפחתי היו צנועים מאוד, לא כמו היום שיש שפע והמדינה שלנו עוזרת למי שאין לו פרנסה. חיינו יחד בסביבה של יהודים וערבים.

חיינו בבית של שני חדרים קטנים, מקלחת קטנה בחוץ ומטבח קטן. אימא בישלה את האוכל המסורתי שאהבנו על פתיליות. לא היו מותקנים כיריים מודרניות כמו היום. זכור לי, שהארוחות המשפחתיות בילדותי היו מורכבות ממאכלים טריפוליטאים בסיסיים כמו מפרום עם פיתות, דגים, בשר ועוד. בשבתות אכלנו חמין כל אחד קיבל קצת.

היינו משפחה על הרצף של המעמד הנמוך. לא היה הרבה כסף להורים שלי.

לא תמיד היו מים חמים במקלחת. בחדשי החורף זה היה יותר קשה להתקלח בגלל שהמקלחת הייתה בחוץ, אימא הייתה עוטפת אותנו במגבת גדולה כדי שלא נהיה חולים במחלות החורף ומזרזת אותנו להיכנס לבית.

שמו של אבי – חי, ושם אמי – מימונה. אבא שלי התפרנס כחייט, הוא תפר בגדים לשכננו הערבים. הוא היה גם איש קבלה שעסק בכתיבת קמעות. לקמעות שלו הייתה דרישה לא רק בקרב היהודים. היו משפחות ערביות שבקשו קמע בעיקר לרפואת חולים. הם האמינו שהקמע יביא מזור לבני משפחתם החולים.

אנחנו משפחה של שבעה אחים. ארבע בנות ושלושה בנים. לאחיותיי קראו: תמר, חנה, נוראה, ואסתר שזו אני. שמות אחיי: יוסף, צצו, ומשה.

ההורים שלי לבשו גלימה ארוכה שכיסתה את כל הגוף. לא לבשו אז מכנסיים או חולצה. אלו היו בגדים מסורתיים שגם השכנים הערבים נהגו ללבוש. והכל מטעמי צניעות.

אימא, אני ואחיותיי עזרנו בעבודות הבית. אז לא הייתה לנו מכונת כביסה ולכן כיבסנו את הבגדים בגיגית שבחצר, באופן ידני. הבגדים שלבשו אחיותיי הגדולות עברו אלי וכך הסתדרנו כל השנים. נהגנו לאכול את הארוחות על שטיח, יחד כל בני המשפחה, כמו שכננו הערבים. כך היה מקובל אז, לא ראינו בזה דבר חריג.

חיי החברה ומשחקי הילדות

בשכונה שלנו בטריפולי שיחקנו יחד כל הילדים והילדות במשחקי חברה מחוץ לבית.

אחת החברות הטובות שלי ואני אהבנו להשתובב מעט. היינו אוספות אטבים מחבלי הכביסה של השכנות, ונמלטות למקומות שלא ימצאו אותנו. היו פעמים שילדי המשפחות היו רודפים אחרינו בכדי להחזיר את האטבים. צחקנו הרבה אבל גם קצת פחדתי שלא נקבל עונשים על כך. עוד שיחקנו בילדותינו במשחק שנקרא "חמש אבנים" מאוד אהבנו את המשחק הזה. לא שלחו אותנו ללמוד בבית הספר, אך ההורים בשכונה הקפידו לשלוח אותי ואת חברותי למורה שילמד אותנו עברית בשעה שש בערב. אהבתי לבלות עם חברותיי ואני זוכר שהיינו שותות תה ביחד ופיצחנו פיצוחים.

כשגדלנו מעט, בשנות בגרותנו, אהבנו לשמוע שירים בפטיפון של פעם שהיה מונח עליו תקליט. אהבנו מוזיקה ערבית וגם מוזיקה יהודית בעיקר פיוטים מבית הכנסת. בחתונות רקדנו בזוגות. אז היו להקות של זמרים בחתונות אני לא זוכרת איזה להקות היו אז אך אני זוכרת שנהנינו מאוד.

אני תמיד מספרת לנכדיי שלא היה טלפונים בביתנו שבטריפולי. ולכן גם לא הרגשנו צורך במכשיר זה. כדי לשוחח עם הדודים היינו מגיעים אליהם מבלי לקבוע פגישה. גם כשעלינו לארץ ישראל בשנים הראשונות להקמת המדינה לא הותקנו טלפונים בבתים. עם השנים הטלפונים הותקנו ע"י מדינה והיה צריך לחכות הרבה שנים להתקנה זו. אז גם התקינו טלפונים ציבוריים שפעלו ע"י אסימונים שהיינו צריכים לקנות. לכן השיחות היו קצרות כי זה עלה הרבה כסף.

העלייה לארץ ישראל

עלינו לארץ ישראל מלוב בשנת 1950. המסע התנהל באונייה שיצאה מנמל טריפולי הישר לנמל חיפה, באונייה היה בית כנסת שהתפללו בו הגברים. לא ביקרתי בו רק ידעתי שיש בית כנסת באוניה. האונייה הייתה גדולה והיו בה שלוש קומות.

אירוע אחד מדהים שבחיים לא אשכח אותו היה באונייה. חלק מהעולים מטריפולי התרכזו בקומה הראשונה. חלקם ישבו והתחילו לשיר שירים שמחים ואחרים רקדו מאושר, שהנה עוד מעט אנחנו מגיעים לבית האמיתי שלנו במדינת ישראל שהיא המדינה של כל היהודים בעולם. ישבתי בקומה העליונה וצפיתי בחיוך ובשמחה גדולה בלב.

הקליטה בארץ

כשהגענו לחיפה באונייה שלחו אותנו לגור במעברת אוהלים תקופה קצרה. כשנתיים אחר-כך הגענו לגור במושב טירת יהודה ליד נתב"ג. כאן גרנו בצריף ועם השנים בנו לנו בתים. במושב המדינה נתנה לנו משק חקלאי. היו לנו כבשים, פרות ותרנגולות. עבדנו גם עבודת אדמה בגידול ירקות.

אהבה ונישואים

בתקופה שלי לא יכולתי לבחור מי יהיה הבן זוג שלי. מי שקבע היו אלה ההורים של שני הצדדים. ככה זה היה לכול חברותי וגם לי. את בעלי זכרונו לברכה ההורים שלי בחרו. אנחנו כיבדנו את ההחלטות של ההורים גם אם לא תמיד הסכמנו איתם.

אז לא רציתי להתחתן, ההורים שלי הכריחו אותי להכיר את בעלי לעתיד. בהתחלה לא ידעתי שמחתנים אותי. רק בחינה שלי הבנתי בכלל מה קורה כאן. בכל זאת הייתי רק בת שבע עשרה שהתחתנתי. הילד הראשון שלי היה בגיל שמונה עשרה קראו לו עוזי. כיום יש לי חמישה בנים ברוך השם. שלושה מהם גרים לידי במושב, בן רביעי גר בלוד ובן חמישי גר בכפר סבא.

אני ובעלי עבדנו בחקלאות במושב. העבודה הייתה מאוד קשה ותובענית. רק מי שגדל במושב יודע עד כמה העבודה במשק דורשת הרבה כוחות נפש ואהבה לאדמת א"י.

לצערי, בעלי נפטר לפני כשלוש שנים. כיום אני מעסיקה את עצמי בחיי חברה במועדון לחברים הוותיקים. אני מבלה עם חברות. אוכלות ביחד ומשתתפת בפעילויות שונות כמו ספורט, טיולים והרצאות. אני בקשר הדוק עם ילדיי. אני גם נהנית מדור ההמשך של משפחתי – הנכדים, ומאחלת להם בריאות והצלחה.

הזוית האישית

הנכדה תהילה: אני מודה לסבתי אסתר, שהסכימה לספר את סיפורה. למדתי ממסע חייה כיצד הדור שלה כיבד את ההורים, על חיי ההסתפקות במועט, על האהבה לארץ ישראל והשאיפה לעלות אליה ולהתיישב בה למרות כל האתגרים שהיו להם במושב.