מאגר סיפורי מורשת

שמי אני גיאור, נולדתי בתאריך הלידה – 1.4.1950 (בתעודת הזהות כתוב 2.4 מכיוון שנולדתי ב-24:00). בכל זאת, אני חוגגת יום הולדת ב- 1 לאפריל. אני נשואה לאבי גיאור, יש לנו שלושה ילדים. נולדתי בתל אביב, בבית חולים, "אסותא" שבועיים אחרי בעלי. גרנו ברחוב יהושע בן נון בתל אביב, שבאותה עת הייתה חולות. ילדות מאושרת עם מלא חברים שחלקם עד היום נשארו בחיי.

הוריי מוצאם מטורקיה. אבי יצחק שובס, יליד טורקיה, אבל השורשים מאוקראינה, מקרמנצוק, עיירה ליד קייב. משפחתו, שמנתה 11 אחים ואחיות כשהוא הקטן ביותר, ברחה לטורקיה עם פרוץ המהפכה הבולשביקית.

סבא רבא רבא של עדי נכדתי היה רוסי לבן, החייט של הצאר הרוסי ניקולאי השלישי, הוא גנב את השם שובס מחייל הרוג. הסבתא רבתא של עדי, נצר למגורשי ספרד, אבל גדלה בטורקיה עם כפית של זהב בארמון שמנה 17 חדרים. הסבא רבא רבא של עדי היה חבר של אטאטורק המנהיג הדגול ששמר על יהודי טורקיה מהנאצים, יחד הם היו משחקים שש בש.

הוריי התחתנו בארץ שרדו את מגפת הפוליו, והמשפחה המונה ארבע נפשות עברה לגור ברמת גן באזור יוקרתי בוילה מפוארת.

ילדות ונעורים

הייתה לי ילדות מאושרת. סיימתי בית ספר עממי ב"הר נבו" בתל אביב ובית ספר יהלום ברמת גן, תיכון סיימתי ב"אליאנס" רמת אביב.

לימים התחתנתי עם אבי, אמו היתה ניצולת שואה, דיאנה גיאור ז״ל ואביו חנן אלפוס ז״ל היה קצין בצבא הבריטי, קצין בהגנה וילד טיפוחיו של בן גוריון. הוא זה ששינה לחנן את שם המשפחה מאלפוס לגיאור.

המוצא של חנן, סבא רבא של עדי, הוא מצ’כיה, גם נצר למשפחה מאוד עשירה שסבלה מהשואה. סיפור מעניין הוא, שחנן ואחיו נלחמו במלחמת העולם השנייה, ונפגשו במקרה אחרי שלא התראו ארבע שנים באלמי באפריקה בהפגזה בתוך השוחות.

ילדותו של  סבא אבי גיאור

אבי עבר את ילדותו בבורמה עם שבעה משרתים ובדידות מוחלטת, אביו היה הנספח הצבאי הראשון של ישראל  במזרח שידע ליצור קשרים הדוקים ולפתוח לישראל פתח לארצות האסיאתיות בהצלחה גדולה. אבי איים על משה דיין שאם יכריחו אותו להישאר עוד יום במזרח הוא מתאבד.

הוחלט שההורים ימשיכו את עבודתם קודש ו"הגבר" בן ה-14 ינדוד לבדו בעולם עד להגיעו לישראל. שם אומץ על ידי משפחה אומנת, משפחת צלנר, בה האבא היה גם איש צבא. עד היום הבנים חברים.

סיפור החתונה של סבא וסבתא

אבי ואני התחתנו, זו הייתה חתונה ל- 1000 איש. כל צמרת השלטון הייתה מוזמנת, חוץ מגולדה מאיר שפניה היו לארה״ב להבטיח את ביטחון ישראל.

חודשים אחרי שהתחתנו, פרצה מלחמת יום כיפור. אני זוכרת את זה כמו אתמול. ישבנו אצל הורי בווילה בחצר, ושיחקנו קלפים עם אחי, גיסתי וחבר, ופתאום יש צפירה וקריאת צופן. מיד הקפיצו את בעלי, נסענו ללוות אותו למקום המפגש והמראה שנגלה לעינינו היה מזעזע, שיירות על שירות של רכבים עם פצועים, ושיירות על שירות לכיוון המלחמה. מחריד!

אבי היה בצבא שמונה חודשים, והיה מדווח לנו כל מה שקורה, לא ידעתי נפשי מדאגה. אבי שירת בצנחנים כקצין והג'יפ שלו עלה על מוקש, הוא יצא מהאירוע בריא ושלם, וכמובן היה קצין ששירת את צה"ל עד גיל 50.

הזוית האישית

סבתא אני: יש לנו מדינה אחת, שאותה צריכים לשמר אותה מכל משמר ותמיד לבחור את השביל במיתון, מתוך הבנה, ולחזק את היותנו שבט אחים גם יחד.