מאגר סיפורי מורשת

שמי אנט דנינו נולדתי ב1951 בקזבלנקה שבמרוקו.

קזבלנקה היא עיר על חופה האטלנטי של מרוקו. אוכלוסייתה מונה כ-4.4 מיליון נפש, והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, והנמל העיקרי של המדינה. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו, בעוד שבירת המדינה ומושב הממשלה ממוקמים בעיר רבאט. (ויקיפדיה)

גדלתי בקזבלנקה ולמדתי בבית ספר מואיז נהון, בית ספר מעורב שבו למדו נוצרים ערבים ויהודים. זה  היה בית ספר מיוחד לא הייתה גזענות, שיחקנו ביחד למדנו צרפתית וערבית והייתה תקופה מאוד רגועה ושמחה.

עד גיל עשר היה הכול טוב. כשהגעתי לגיל עשר, התחילו בעיות עם הערבים, ואז ההורים רשמו אותנו לבית ספר יהודי "בית רבקה". בבית הספר היו רק יהודים והמורים והמורות היו יהודים. זו הייתה תקופה מאוד טובה. למדנו יותר עברית בבית ספר הזה והמורות דיברו בעברית כדי שאנחנו נדבר עברית. אבל העברית לא נקלטה לנו כל כך טוב, והיה לנו קושי לדבר בה. זו הייתה תקופה מאוד מאתגרת אך טובה ונמשכה עד העלייה לישראל, ב1963.

ב 1963 עלינו ארצה, והעלייה לא הייתה כל כך קלה עבורנו. לא היה לנו איפה לגור אז במשך ארבעה חודשים, גרנו בצריף רעוע, שזה שונה כמו  שמיים וארץ, מהבית שהיה לנו  בקזבלנקה. בקזבלנקה גרנו  בבית גדול היה חמישה חדרים, בשכונה יוקרתית, ואבא עבד בעבודה מאוד מכובדת, בחברה גדולה, ולא היה חסר לנו כלום. היו לנו  שתי עוזרות בית.

כשעלינו לא היה לנו כלום, וגרנו בדלות מאוד גדולה. ההורים לקחו את זה מאוד קשה והם אפילו חשבו לעבור לקנדה, אבל אבא שלי לא רצה בגלל שהוא היה מאוד ציוני הוא לא הסכים להגר לארץ אחרת.

הזווית האישית

טליה: לי היה מאד כיף עם סבתא שלי. הכרתי אותה יותר ולמדתי ממנה הרבה דברים, שלא ידעתי לפני כן.