סבתא אנה בריקר הספורטיבית
רקע
שמי אנה בריקר, נולדתי לשלמה ויבגניה מאימן, בברית המועצות, בעיר לנינגרד (כיום סנט פטרסבורג), בשנת 1946. גדלתי בברית המועצות עם הורי, למדתי בבית ספר, וסיימתי את לימודי באוניברסיטה עם תואר שני בעריכת ספרים. עבדתי בעריכת ספרים מספר שנים.
הכרתי את בעלי מארק, התחתנו, והבאנו לעולם את שני ילדינו: אינה וז'אן. עלינו לארץ ישראל, אני, בעלי ושני ילדינו ומאז אנחנו חיים בישראל. יחד איתנו עלו דגם הורי.
העלייה לישראל
עליתי עם הוריי, בעלי ושני ילדיי בעלייה הגדולה מברית המועצות. זו הייתה תקופה קשה בברית המועצות והרבה יהודים עזבו, ועשו עלייה. כשעזבנו, לקחנו את הכסף וחלק גדול מהרכוש, אפילו את הדרכונים. טסנו לארץ ישראל דרך פולין, ושהינו שם למשך יומיים בערך. קיבלו אותנו יפה מאוד ואפילו הביאו לנו מקום לינה בחינם.
כשהגענו לארץ ישראל, היה קשה מאוד, לא היה לנו כסף, לא היה לנו בית עדיין. גרנו בביתם של חברים קרובים שלי ללילה או שניים. מצאנו דירה שהייתה גדולה יחסית וטובה, אך נאלצנו לעזוב אותה כי מתוך מיליוני העולים, בעל הבית מצא כאלה ששילמו יותר כסף משלנו. החלפנו כך שלוש דירות עד שהגענו לדירה שלנו, הדירה שבה אנו גרים עכשיו.
שני ילדיי הלכו ללמוד בפנימיה פה בישראל, שם הם למדו לדבר עברית, להתנהל עם החברה הישראלית, ושם הם הכירו חברים חדשים. עוד בברית המועצות, ילדיי למדו בבית כנסת, למדו את השפה העברית ועל המסורת היהודית, ביחד עם עוד ילדים יהודים בגילם שחיו בקרבתנו. כשעלינו ארצה, חלק מילדי בית הכנסת עלו איתנו, וילדיי נשארו חברים עימם ובקשר טוב!!
ספורט
בצעירותי אהבתי ספורט והשתתפתי בהמון סוגי ספורט, כמו: החלקה על הקרח, סקי (גלישה בשלג), סיף, ועוד…. אני ספורטיבית ואתלטית גם כיום, הולכת ליוגה, פילאטיס, פלדנקרייז, ריקודי בטן, והליכות.
אני מטיילת עם בעלי, מארק, כל בוקר על מסלול הליכה ליד הים בעיר בה אנחנו גרים, אנחנו עושים הליכה של כחצי שעה, ואז חוזרים חזרה. אני אוהבת גם לטייל עם נכדיי בים, בבקרים, כשהם באים לישון אצלי, וכמובן גם בקניון….
אני עוסקת בספורט ביומיום, כתחביב וכדרך חיים, לחיים בריאים ושמחים יותר. וזה מצליח!!
אומנות ותחביבים
אני מאוד אוהבת לצייר. יש לי ציורים רבים מכל מיני סוגים בבית, ציורים בדיו אלכוהולי, ציורים על קנווס, דפים וכו'. התחלתי לצייר לפני המון שנים, והתאהבתי בציור. ציירתי הרבה מאוד ציורים, ויש ברשותי עשרות ציורים! אני מציירת את הציורים בזמני הפנוי ושמה אותם בחדר הארונות שבביתי, כשהמשפחה שלי מגיעה לביקורים, נכדיי וילדיי מסתכלים על הציורים ומחמיאים לי מאוד.
מעבודות הציור שלי
אני גם יודעת לתפור, ואף עושה את זה טוב מאוד…. כשהייתי צעירה יותר, הייתי תופרת לנכדיי בגדים. הייתי מצרה להם חולצות, שמלות, מכנסיים, מקצרת קצוות, מוסיפה קישוטים ובד נוסף, אפילו הכנתי לנכדיי הבכורים אפודות כשהיו קטנים.
אני אוהבת ללכת למוזיאנים ותערוכות, הצגות, של ציירים ואמנים רבים, יחד עם בעלי, עם נכדיי.
שואה
אמי וחמשת אחיה גרו בורשה שבפולין כשהתחילה מלחמת העולם השנייה. הדודים שלי היו צעירים מאוד בתקופה של השואה, הם ניסו להינצל מהרעב ולהשיג אוכל לעצמם ולמשפחה. הם היו בתנועת נוער שפעלה באיזור, וחשבו שכך יהיו מוגנים, אך זה היה לפני שהם ידעו שהולכים להרוג את כל היהודים… המצב היה קשה, רבים מתו, חבריהם ושכניהם של משפחתה של אמי נרצחו, המצור שהטילו הגרמנים על העיר גרם למותם של רבים. כל כך הרבה מתו, וכך גם דודי, בן ה-15, נהרג מהרעב. לאחר זמן מה, משפחתה של אמי נשלחה למחנות ההשמדה, הם לא שרדו.
אבי, שהיה אז נער צעיר גם כן, הצליח לברוח, הוא הצטרף לצבא האדום, (הצבא הרוסי המחומש, שנלחם נגד הגרמנים בתקופה), וכך ניצל. משפחתו לא שרדה.
אבי ואמי נפגשו בלנינגרד (סנט פטרסבורג של היום) והתאהבו, הם התחתנו לאחר כמה שנים… הביאו אותי לעולם! אבי היה טוב לב, אדיב, מצחיק ומתחשב, ואפילו היה רומנטי… הוא הביא לאמי מתנה, עץ למדורה, דבר זה היה מאוד נחשב פעם, בשל הקור הכבד והמצוקה הכלכלית. כך אמי חיממה את רגליה וחשבה על אהובה.
החלום שלי
כשהייתי קטנה, בבית ספר יסודי, כמו כל הילדות בכיתה שלי שאהבו את המורה שלהן, רציתי להיות מורה. כמובן, עם השנים, הבנתי שלהיות מורה זה מסובך, וויתרתי על זה. גדלתי קצת, והבנתי שאני רוצה להיות שחקנית, להופיע בסרטים, בסדרות, במופעים והצגות. גם זה לא הלך, כי כשגדלתי עוד, הבנתי שתואר, ולימודים זה חשוב, לפרנסה. בגלל היותי יהודיה, להתקבל לאוניברסיטה היה קשה מאוד, זה היה מסובך, ובגלל האנטישמיות הרבה, היה כמעט בלתי אפשרי ליהודים. והרצון הכי חזק שלי היה להתקבל לאוניברסיטה, ללמוד טוב ולהצליח.
לאוניברסיטה, אכן התקבלתי, למדתי שם אנגלית, מתמטיקה, ספרות, ואפילו בניית ספינות. למדתי טוב, קיבלתי ציונים טובים והצלחתי. בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה, הייתה הצגה, והופעתי בה. אני וחברה שלי שיחקנו, אומנם זה היה תפקיד קטן, אבל זה היה תפקיד. הייתי שחקנית לחצי שעה.
כאשר נכדיי הבכורים הגיעו לבית ספר ונזדקקו לעזרה בלימודים, עזרתי להם וישבתי איתם ללמוד. ואפילו כעת, עם נכדיי הקטנים אשר בבית ספר יסודי, אני יושבת איתם ועוזרת להם, במתמטיקה, עברית, אנגלית. אפילו למדתי את המושגים "שברים", "מונה ומכנה" עבורם. כך שזה הופך אותי קצת למורה, לפי דעתי……
כל החלומות התגשמו, בדרך זו או אחרת, ויש לי כיום משפחה גדולה, יפה, ונהדרת!
הזוית האישית
שיה ברזלי: יש לי את הסבתא הכי טובה בעולם!
מילון
העלייה לישראל מברית המועצותהעלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, או מחבר המדינות העצמאיות, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון (ברית המועצות כבר לא התקיימה אז, אך חלק מהמדינות שהיו כלולות בה נותרו מאוגדות בארגון בשם חבר המדינות העצמאיות). (ויקיפדיה)
פלדנקרייז
זה סוג מסויים של ספורט, תנועה מוגברת במאמץ מופחת.
ציטוטים
”"חשבתי שלא יהיה מספיק אוכל, ובסוף שוב נשאר הרבה....."“