מאגר סיפורי מורשת

בואו לסיפור מסע העבר שלי

סבתא אלמירה זכרייב ונכדתה שירה יחיאל השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר שלהבות בגדרה. במסגרת התכנית סיפרה סבתא לנכדתה את סיפור חייה.

שמי אלמירה זכרייב, נולדתי בשנת 1955 להוריי משפחת מרדכייב בעיר קובה שבאזרבייג' . העיר שוכנ  בצפון אזרבייג'ן, בחלקה האירופי של המדינה, ומשמשת מזה זמן רב כמקום מושבה של קהילת יהודי ההרים הגדולה ביותר באזור, ושם גם גדלתי עד שעליתי לארץ.

שנות ילדותי

היינו משפחה שמנתה שתיים עשרה נפשות. אבי היה מנהל חשבונות ואמי עקרת בית. בתקופת ילדותי יהודים רבים  עלו לארץ ישראל. העליות התפרסו משנת 1976 עד לשנת 1995. אני ומשפחתי עלינו לישראל בשנת 1993.

בעקבות ההגירה האוכלוסייה היהודית הצטמצמה מאוד. השתתפתי בחוג תיאטרון באנגלית, ובקורסים מעניינים נוספים. היו לי חברות רבות כמו: סוניה, עופרה, עניה, חנה, שרה… אהבתי לטייל  במקומות שונים.

המקצועות האהובים עליי בבית הספר היו: חשבון ,לשון, אנגלית, מדעים {כמיה} ומכולם אהבתי ספורט! והמורות שהכי זכורות לי הן: פולינה  ואנטונינה.

שנות הילדות שלי היו יפות. בחגים הינו  מקפידים לתת מתנות לאביונים, ושמחים לארח כל אחד!

אין לי חפץ מיוחד שעובר מדור לדור, אך, נשארו לי זיכרונות מתוקים מהמשפחה ומתקופת הילדות. שיחקתי הרבה עם אחיי, אחיותיי וחברותיי במשחקים כמו: קלאס, קפיצה בחבל, משחקי כדור. לעיתים היינו הולכים לשחק ליד הנחל, שהיה מאחורי הבית שלנו. הזיכרון הכי מפחיד שלי, שאני זוכרת עד היום הוא, שפעם אחת נכנסנו למים עמוקים ופחדתי מאוד.

בתקופת הבגרות שלי הייתי חרוצה, אוהבת לעזור, מכבדת את הורי וקצת ביישנית. התחביבים שלי היו לעזור להורי, לקרוא ספרים, לתפור לסרוג ולבשל, לעזור לכולם, לזקנים, לשכנים ועוד.

היכרות, נישואין והקמת המשפחה

כשבגרתי, הכרתי את בעלי אפרים בחתונה של בן משפחה שלנו. הוא הגיע לביתי והתחתנו בשנת 1977 באזרבייג'אן. אחרי שנה נולדה לנו ילדה וקראנו לה ליאורה, ואחרי ארבע שנים נולדה לנו עוד בת יסמין, ואחרי שש שנים נולד לנו בן.

העלייה לישראל

עליתי לארץ ישראל בתאריך 1993.01.02 עם ילדי ובעלי. גרנו בעיר לוד, התחלתי ללמוד באולפן ובשנת 1994 התחלתי לעבוד בחברת "שטראוס – עילית".

אחרי שיצאתי לגמלאות התחלתי לעסוק ביוגה. הצטרפתי למועדון נשים בגמלאות ברמלה, שאיתן אני נפגשת מידיי שבוע. ולפעמים אנחנו יוצאות לטיולים ברחבי הארץ היפה. אחרי שיצאתי לגמלאות, יש לי יותר זמן להיפגש עם נכדיי, לבשל ולארח כל אחד ולצאת לראות עולם, לטייל עם המשפחה ולהנות מכל רגע ורגע…

אני ונכדתי ביום הולדתה החמישי

הזוית האישית

הנכדה שירה: למדתי על הילדות של סבתא, שפעם לא הייתה טכנולוגיה מפותחת כמו היום, אבל הם היו מאושרים במה שיש. רוצה לאחל לסבתא, שתמיד תהיה מאושרת, תזכה לחיים ארוכים עם המשפחה והנכדים שלה ושתמשיך לארח ולבשל הכי טעים מכולם, כמו שהיא עושה עכשיו.