מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא אליס סהר

סבתא אליס והנכד נועם בסלפי
אליס קטנה
נועם מספר על עלייתה של סבתא אליס ממרוקו למושב יד רמב"ם

אני רוצה לספר לכם סיפור על סבתא שלי אליס. שנולדה במרוקו בעיר פאס בשנת 1948, לבית משפחת איטח. המשפחה עלתה לישראל בשנת 1956, כשסבתא הייתה בת שמונה.

סבתי ומשפחתה עלו ממרוקו בשנת 1956, סבתא הייתה אז בת שמונה בערך. הם הגיעו לארץ באונייה במסע של כשבוע ימים; מפאס (העיר בה סבתי נולדה) לקזבלנקה, ומשם למרסיי ברכבים וממרסיי – באונייה אל נמל חיפה.

המשפחה של סבתא קנתה בית עוד טרם המסע ארצה (דרך חברת רסקו) ובעקבות זאת מנמל חיפה הם הגיעו ישר אל הבית אשר ממוקם במושב יד רמב"ם. בבית דיברו צרפתית ומרוקאית, בעוד שעברית למדו במסגרות מפגשים של עליית הנוער.

כששאלתי את סבתא על זיכרונותיה מארץ מולדתה מרוקו, היא סיפרה שכילדה היא חוותה ילדות מקסימה. סבתא שלי מגיעה ממשפחה מרובה ילדים ומבורכת המונה 10 אחים וזוג הורים. הבית של משפחתה היה בפאס, שהיא עיר מרכזית ומודרנית עם מוסדות חינוך טובים, הם גרו בשכונה יהודית ובנוסף היו יחסי שכנות טובים מאוד עם הערבים המרוקאים. לדוגמא – ביום כיפור, מתוך כבוד, הערבים לא היו נכנסים אל השכונה.

הקהילה במרוקו שמרה על ערכי הדת; בית כנסת, חגים ומסורת. כשהייתה הלוויה, היו מלבישים את הבנים עם "טבליה" שזה מעין חלוק משובץ ומכופתר (זה היה גם מדי בית הספר שלהם) והם היו עושים תהלוכה כשהם מחזיקים ספרי תהילים וקוראים מזמורים וכולם היו מצטרפים. עוד דוגמא לקהילתיות החמה – המימונה – כל בית פתח את דלתו והיה המון כיבוד וגם ערבים מכובדים היו מגיעים. סבתא זוכרת שהתחושה ברחוב הייתה בטוחה ונעימה.

הבית של משפחתה היה בתוך בניין משותף, קומה שלישית, ובית מרווח. לסבתא רבתא שלי (אימא של סבתי) הייתה מכבסת מוסלמית שהייתה ביום ראשון מגיעה – הכביסות היו מתבצעות על הגג. למשפחתה הייתה גם עוזרת יהודייה שגרה איתם במשך שנים (למעשה מדובר בשלוש אחיות, וכשכל פעם אחות התברכה והתחתנה, הוחלפה על ידי הצעירה יותר). העוזרות היו כמו בנות בית, וסבא רבא שלי אשר היה חייט, נהג לתפור להן בגדים. בעוד שסבא רבה היה חייט, סבתא רבתא הייתה עקרת בית וגידלה עשרה ילדים.

 סבתא אליס בילדותה

תמונה 1

קוראים לסבתי אליס, יש לה שם נוסף, עליזה, אבל כולם קוראים לה אליס. אליס זה הוא שמה המקורי ועליזה הוא שם שניתן לה על ידי עובדת סוציאלית כאשר הגיעו לארץ – סבתא מספרת שכשעלו ארצה והגיעו אל המושב, הגיעה עובדת סוציאלית אשר שינתה את שמות האחים, בצורה שרירותית למדי, כל מי שהיה לו שם קצת מיוחד (לדוגמה דודה שלי זוהרה, קיבלה שם ישראלי במקום שמה הנוכחי ומזוהרה הפכה למרגלית), המעשה הזה זכור לסבתא בצורה לא נעימה, לא שאלו אותם ולמעשה הנחיתו עליהם שמות חדשים – לכן ברגע שהרגישו ביטחון בארץ, חזרו האחים לשמותיהם המקוריים.

לסבתא רבתא שלי היה משבר כשעלו לארץ – סבתא שלי כילדה זוכרת את אמה בוכה ומתקשה להסתגל לתנאים הבסיסיים במושב, אך לאחר מספר שנים, סבתא רבתא שלי התרגלה. סבתא רבתא וסבא רבא שלי מאוד רצו שהילדים יהיו משכילים והשקיעו את מלוא האנרגיה והמשאבים לספק להם תמיכה – ובאמת, גם סבתי וגם אחיה ואחיותיה הם בעלי מקצועות אקדמיים כמו משרד החינוך, משרד הביטחון, מכון וייצמן..

סבתא מספרת שאימא שלה החליטה שהבנות חייבות להיות מורות וכך יצא שגם סבתא שלי וגם שתי אחיותיה, מורות.

הזוית האישית

סבתא אליס: היה נחמד לחזור אל תקופת הילדות ולהיזכר בדברים הקטנים שעשו לי את הילדות.

הנכד נועם: אני שמח שיצא לי להשתתף בתוכנית זו, מכיוון שיצא לי ללמוד הרבה מאוד על עברה של סבתא שלי ועל משפחתה.

מילון

יד רמב"ם
יַד-רַמְבַּ"ם הוא מושב במועצה האזורית גזר, סמוך לעיר רמלה. המושב הוקם ב-6 בנובמבר 1955 (כ"א חשוון, תשט"ז) ונקרא על שמו של הרמב"ם (רבי משה בן מיימון) במלֹאת 750 שנים לפטירתו. מקימיו היו 75 משפחות אמידות מהערים פאס וצפרו שבמרוקו. (ויקיפדיה)

טבליה
מעין חלוק משובץ ומכופתר (משמש גם כמדי בית הספר)

ציטוטים

”כל יום מספק מתנות משלו“

הקשר הרב דורי