מאגר סיפורי מורשת

שמי גבריאל טרן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתי, אירנה איממוב. במסגרת התכנית אנו מתעדים סיפור מחייה של סבתא אירנה במאגר המורשת של התכנית במוזיאון אנו – מוזיאון העם היהודי.

בית ההורים

קראו לסבתי אירינה מכיוון שפירוש השם מיוונית משמעו שלום ורוגע. את השם הזה הוריה בחרו כי היא נולדה בשנת 1951, שש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה. אבא של סבתא שלי ישב במחנה כליאה לאסירים פוליטיים, כי הוא היה בן של "אויב העם". כך קראו בזמנו בברית המועצות למתנגדי השלטון. מחנה אסירים זה היה בקזחסטן וסבתא שלי נולדה שם וחיה שם עד שהייתה בת שנתיים וחצי. הם חיו בצריף קטן שהיה בו כל הזמן קר, הטמפרטורה בחוץ הייתה מגיעה ל 40- מעלות. המון אנשים פשוט לא שרדו בתנאים האלה.

אבא של סבתא היה עובד ככורה פחם ואימא שלה היתה איתה בבית. רק אחרי מות סטלין, שהיה כמעט 40 שנים בשלטון ברית המועצות, הם שוחררו וחזרו הביתה, הורידו מאבא של סבתא את כל ההאשמות והם קיבלו דירה מהמדינה בעיר הבירה של טגיקיסטן – דושאנבה. הדירה היתה קטנה, בת שני חדרים, אבל ממוקמת ברחוב ראשי. היה בה הכל – חשמל, גז, מים חמים והכי חשוב – הסקה מרכזית. אחרי הקור של קזחסטן זה היה חשוב כל כך.

באופן כללי, החיים בטגיקסטן נעשו נוחים יותר וההורים חזרו לחיים רגילים. אבא של סבתא היה קבלן בנייה ובנה המון בניינים חשובים בעיר הבירה, אימא שלה התקבלה לעבודה כמנהלת כוח אדם באוניברסיטה וכך הם חיו. לא היה יותר ילדים במשפחה – סבתא שלי היא בת יחידה וההורים נתנו לה כל מה שרק רצתה: היא למדה לנגן על פסנתר, לרקוד בלט, וחלמה להיות שחקנית. כשהייתה נערה השתתפה בשני סרטים. החיים בדושאנבה היו נוחים גם ליהודים. אחרי מלחמת העולם השניה הרבה יהודים ברחו מאירופה אל חלקים אירופיים של ברית המועצות. היו שהגיעו לשם ונשארו לחיות שם גם אחרי המלחמה. היו עוד הרבה עמים אחרים ובבניין של סבתא שלי, שהיו בו 18 דירות, 18 משפחות שונות, כולם חיו ביחד כמשפחה אחת גדולה: חגגו ימי הולדת וחתונות ביחד, לא הייתה שם אנטישמיות, אנשים חיו חיים פשוטים ושמחו בחלקם. כמעט בכל משפחה היו אבידות במלחמה הנוראית ההיא והם ניסו לבנות חיים חדשים למי שנותר.

ההורים של סבתא שלי היו חילוניים לגמרי, הם לא הלכו לבית הכנסת. רק בפסח סבתא של סבתא שלי היתה מביאה מצה וכך הם ידעו שיש בכלל חג. זה גם היה ברית המועצות, אנשים התרחקו מדת וכולם בנו קומוניזם, זה היה עולם אחר לגמרי. סבתא שלי ממשפחה אשכנזית, סבא וסבתא שלה היו בין אותם היהודים שברחו מהנאצים שנכנסו לאוקראינה ובסוף המלחמה לא חזרו בחזרה.

זיכרונות ילדות

סבתא שלי למדה בבית ספר רגיל לא רחוק מהבית, שם היה נהוג לתת מספר לבית הספר. בית ספרה היה בית ספר מספר 22 של דושאנבה. היא היתה תלמידה טובה, מאוד אהבה ספרות והיסטוריה אבל גם פיזיקה. חבריה לספסל הלימודים היו ילדי השכונה. בבניין של סבתא כולם היו משפחות צעירות עם ילדים בגילה, אז עם כמה חברי הילדות שלה היא אפילו למדה באותה הכיתה. היה נהוג אז בברית המועצות ללמוד עשר שנות לימוד. בית הספר שלה היה גדול, עם שטח רחב, מגרש כדורגל ומגרש כדורסל, אולם ספורט ומעבדות פיזיקה, ביולוגיה וכימיה. היה גם חדר אוכל וילדים היו מקבלים ארוחת בוקר חינם ואלה שנשארו בצהרון, קיבלו גם ארוחת צהריים חינם. כל החוגים בברית המועצות היו בחינם וההורים לא היו צריכים לשלם על שום דבר. סבתא שלי, שלמדה בלט, קיבלה גם תלבושת ונעלי בלט מטעם החוג. המשמעת בבית הספר וגם בחוגים היתה ממש חזקה. לא היו עונשים אבל הילדים היו מאוד ממושמעים וכיבדו את המורים ואת המדריכים. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה. היו גם הרבה טיולים.

דושאנבה ממוקמת בבקעה למרגלות הרים גבוהים ואפילו בכיתות הנמוכות היו מוציאים את הילדים לטיולים בהרים, עושים מחנה ולנים בשטח. כמו כן, לקחו את הילדים מטעם בית ספר להרבה אירועי תרבות, למוזיאונים והרצאות מעניינות. כמו כל הילדים בברית המועצות באותה תקופה, גם סבתא שלי היתה בתנועת הנוער של הפיונרים. בכיתה ג' היו מקבלים את הילדים להיות פיונרים – הם היו צריכים מאותו רגע ללכת כל הזמן עם עניבה אדומה. ילדים שלא למדו טוב או שלא התנהגו יפה, לא היו מתקבלים לתנועת הנוער הזאת. במסגרת תנועת הנוער היו כל מיני דברים שעשו – עזרה לקשישים, איסוף פסולת למיחזור, שיפוץ בית הספר ועזרה לחקלאים בשדות. היו מוציאים את הילדים באוטובוסים לשדות כותנה – היו רבים כאלה בטג'יקיסטן, והילדים היו עוזרים בקטיף. סבתא מספרת שהיה כיף לגדול בתקופה הזאת, הם היו כל הזמן בחוץ, משחקים במשחקים בחצר של הבניין או הולכים לאגם.

זיכרונות משנות העשרים

שנות העשרים של סבתא היו בתחילת שנות השבעים. זאת תקופה מעניינת ופרועה. בברית המועצות, שהיתה סגורה כלפי שאר העולם באותה תקופה, היו להקות וזמרים מעניינים. סבתא שלי מאוד אהבה זמרת מאותה תקופה – אלה פוגצובה. היא הייתה מאוד מפורסמת ושרה שירים בסגנון פופ של התקופה ההיא וגם להקות רוק שנוצרו בשנות השבעים היו מאוד פופולריות. משינה ורמני (מכונת זמן בתרגום לעברית) זאת להקת הרוק האהובה על סבתא. למרות האיסורים והבידוד של ברית המועצות, גם מוסיקה מהמערב חדרה לשם. סבתא מאוד אוהבת את להקת הביטלס, הכירה את כל השירים שלהם ופעם היו לה המון תקליטים. כשהיא הייתה הולכת עם חברים שלה למועדון ריקודים, היו רוקדים את ריקוד הטוויסט, שהיה פופולרי אז, וגם ריקודי סלואו. היא מספרת שהיתה תקופה מאוד תוססת ומעניינת ולמרות כל הקושי של החיים בברית המועצות, מצאו דרכים לחגוג את החיים ולהנות.

אמצעי תקשורת בזמנו לא היו מגוונים כמו היום. לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים ניידים, בחלק מהבתים לא היו טלפונים נייחים, אנשים השתמשו המון בטלפונים ציבוריים או שהיו מבקשים מהשכן עם טלפון נייח בבית להתקשר. את רוב המידע היו מקבלים מעיתונים וטלוויזיה. אבל היו הרבה מופעים שהיו יוצאים אליהם. אנשים נהגו בסופי שבוע ללכת לתיאטרון או למופע בלט וגם ללכת לראות סרט בקולנוע היה מאוד נפוץ. לאנשים בזמנו לא היו מכוניות כמו שיש עכשיו בכמעט בכל משפחה. פעם זה היה כל כך יקר שזה נחשב לסמל יוקרה ובמיוחד בברית המועצות, שלא רק שהיה צריך הרבה כסף בשביל לקנות מכונית, היית גם צריך להירשם לתור לקניית מכונית, ולפעמים אנשים היו מחכים כמה שנים עד שהתור שלהם היה מגיע. בגלל זה אנשים היו נוסעים בתחבורה ציבורית. רכבות בין-עירוניות היו מאוד פופולריות וכמובן שהיו טסים במטוסים, אבל הכל היה בתוך ברית המועצות. לעזוב את הגבולות של המדינה היה אסור. אפשר היה לבקר במדינות קומוניסטיות כמו פולין, בולגריה, צכוסלובקיה ויוגוסלביה וגם בחלק הקומוניסטי של גרמניה (אחרי מלחמת העולם השניה גרמניה התפצלה לשתי מדינות), אבל רק כחלק מקבוצה של טיול מאורגן, היית צריך לעבור בדיקות וראיון אישי בשביל לצאת לטיול מסוג זה.

אהבה ומשפחה

פעם היו מכירים בני ובנות זוג אצל חברים משותפים, או בבית הספר, או במועדון ריקודים שבו צעירים היו יוצאים לבלות. לסבא וסבתא שלי יש סיפור מעניין. הם הכירו כששניהם היו עוד סטודנטים. סבא סטודנט לכלכלה וסבתא סטודנטית לרפואה. סבא אז גר בדירה שכורה קטנה עם שני חברים שלו שגם למדו יחד איתו. הם הגיעו מעיירה קטנה והתקבלו ללימודים באוניברסיטה של דושאנבה – עיר הבירה של טג'יקיסטן. סבתא שלי גרה בדושאנבה ואחד החברים של סבא היה בן של חברים של ההורים שלה. יום אחד סבא חלה בשפעת והרגיש נורא, וחבר שלו שהכיר את סבתא סיפר לה ששותף בדירה חולה וזה עניין אותה, הרי היא היתה רופאה לעתיד, אז היא באה לעזור. וזהו, הם התאהבו במקום והתחילו לצאת. באותה תקופה היחסים בין הצעירים היו שונים מאוד, הם היו יוצאים לסרט, לבית קפה או הולכים לרקוד ולא היו גרים ביחד. ככה הם יצאו במשך שנתיים ואז התחתנו. סבא כבר סיים את הלימודים ונשאר כמרצה לכלכלה באוניברסיטה וסבתא עוד למדה. לא היה להם איפה לחיות וסבא פשוט עבר לגור יחד עם סבתא וההורים שלה, שאהבו אותו מאוד, וככה הם חיו כולם ביחד. אחרי שנה דודה שלי נולדה והיתה שמחה גדולה במשפחה. אימא של סבתא שלי עזבה את העבודה שלה והייתה בבית בשביל לטפל בתינוקת. החיים של המשפחה פעם היו שונים: היה נהוג שכמה דורות חיים ביחד, וגם אחרי תקופה מסוימת, כשלסבא וסבתא שלי כבר הייתה דירה משלהם (בבניין סמוך לבית של ההורים של סבתא), עדיין כולם היו ביחד כל הזמן.

אבא של סבתא שלי נפטר כשהיה עוד ממש צעיר, רק בן 50. יכול להיות שכל מה שהוא עבר בחיים, הכליאה והעבודה קשה ככורה פחם, הזיק לבריאות שלו והוא פשוט מת. כמה שנים אחרי זה אימא שלי נולדה ואז אח שלה הקטן. שלושה ילדים במשפחה בברית המועצות נחשב אז להמון, שכן לרוב המשפחות היה ילד אחד או מקסימום שניים, אבל הם קיבלו עזרה רבה מאימא של סבתא שלא התחתנה שוב והשקיעה את כל כולה בנכדים. זה עזר מאוד לסבא וסבתא שלי, הם עבדו ובנו את הקריירות שלהם ואימא של סבתא בעצם ניהלה את משק הבית, הוציאה את הילדים מהגן ובית הספר. הרבה משפחות אז חיו בצורה כזאת, שכמה דורות ביחד היו נמצאים תחת קורת גג אחת. הילדים גם קיבלו המון מידע על המשפחה, אימא של סבתא היתה נוהגת לספר סיפורים על ההורים שלה, הסבים שלה, על איך שחיו באוקראינה, על הפוגרומים שהיו ואיך אימא שלה שרדה בתור ילדה קטנה. היא גם סיפרה על ההכרות של אימא שלה עם גולדה מאיר בקייב כשהיתה עוד ילדה קטנה – דוד שלה גר באותו בניין של גולדה מאיר ברחוב בסייניה בקייב.

כשבשנת 1993 המשפחה החליטה לעלות ארצה, אז כמובן שגם אימא של סבתא שלי עלתה יחד עם כולם.

עלייה, תקומה והתיישבות

המשפחה שלנו עלתה ארצה בשנת 1993, שנתיים אחרי שברית המועצות התפרקה ובטג'יקיסטן היתה מלחמת אזרחים. סבא וסבתא שלי לא חשבו על לעלות לארץ לפני זה, היו להם חיים מאושרים בדושאנבה. סבתא היתה רופאה בכירה בבית חולים גדול, סבא היה מרצה באוניברסיטה ורק המלחמה שפרצה באיזור הביאה אותם למחשבה שצריך להציל את המשפחה ולברוח משם. באותה תקופה דודה שלי היתה סטודנטית במוסקבה, עיר הבירה של רוסיה. היא לא רצתה לעזוב את הלימודים ובגלל ששם החיים היו טובים, המשפחה עלתה בלעדיה.

עם עלייתם ארצה הם באו לבקר את הרצליה ואהבו את העיר מאוד, ומאז שנת 1993 המשפחה שלנו כאן, בהרצליה. באותה תקופה הייתה עלייה המונית מברית המועצות והיה אולפן בו במשך כמה חודשים עולים היו לומדים עברית, אז סבא וסבתא שלי למדו שם ואימא שלי והאח הקטן שלה למדו עברית באולפן לילדים בבית הספר אליו הלכו. היה מאוד קשה בתקופה הזאת: להגיע למדינה חדשה, להתחיל הכל מאפס, אבל לא הייתה ברירה. להישאר בדושאנבה כבר אי אפשר היה, היו ממש קרבות ברחובות, לא הייתה אספקה סדירה של אוכל לעיר, סבתא פחדה להגיע לעבודה לבית חולים, היו מגיעים פצועים משני הצדדים הנלחמים והרבה פעמים היא ממש פחדה על חייה, כי היו נכנסים אנשים חמושים לתוך שטח של בית החולים. פה בארץ, למרות כל הקושי, אפשר היה להתחיל הכל מחדש, לתת עתיד טוב יותר לילדים ובגלל זה סבא וסבתא שלי הרגישו שזה הדבר הנכון לעשות ומאז המשפחה כאן. גם דודה שלי עלתה בסוף ארצה, אחרי שסיימה את הלימודים שלה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר יד גיורא בהרצליה, התשפ"ב, 2022, בהנחיית המורה המובילה ליאת שושן.