מאגר סיפורי מורשת

שמי רועי, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתי, אירמה חכם, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתי, אירמה חכם, נולדה בשנת 1942 בתוניסיה. מקור השם של סבתי אירמה הוא על שם מיילדת איטלקיה, הוריה הם אלי וטינה וגם הם נולדו בתוניסיה ,שם החיבה שלהם הוא נונו ונונה ואלו גם השמות שאשתמש בכתיבה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה, גוייסו יהודים בתוניסיה בעלי אזרחות צרפתית ללגיון הזרים כדי לתרום במלחמה למען צרפת ולניצחון של בעלות הברית נגד גרמניה. נונו נלחם באותה העת נגד הגרמנים ונפל בשבי, כשגילו הגרמנים שהוא יהודי הם שלחו אותו ממחנה המעצר של שבויים ברכבת למחנה השמדה, נונו הצליח לקפוץ מהרכבת ולהינצל גם כשהגרמנים עצרו את הרכבת וחיפשו עם כלבים אחר היהודים שקפצו ממנה, נונו קפץ לתעלת זבל, הריח הקשה על הכלבים לאתרו ובכך ניצל. בהמשך נונו הצטרף לשורות הפרטיזנים ונלחם בגרמנים, באווירה קשה של מלחמה שנאה, פחד רב ואנטישמיות סבתי אירמה נולדה, תוניסיה הייתה המדינה היחידה בארצות האסלם שחוותה כיבוש ומלחמה על אדמתה וגם שליטה ישירה של הגרמנים ושל קציני SS.

החל מאוקטובר 1940 התפרסמו צווים אנטישמיים במטרה להדיר את היהודים מכל מגע מהחברה הצרפתית במטרה להחזירם למעמדם המשפטי והאזרחי שקדם לכיבוש של תוניסיה על ידי צרפת בשנת 1881. זו הייתה תקופה של הסתרה, פחד ובריחה. נונה (אמה של סבתא) הייתה צריכה לברוח עם חמשת ילדיה (ביניהם סבתא אירמה) מרדיפת הנאצים והן מאזרחיה המוסלמים במדינה – סבתא שלי בשלב הזה של הריאיון מפסיקה לדבר ואני מביט בה ורואה את העצב בעיניה וחש את עצבותה.

לאחר שנים של רדיפה ופחד נונו מחליט לשלוח את אירמה עם אחותה ורה באונייה לישראל  במסגרת "עלית הנוער" שהיא תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשירם לעבודה חקלאית ,נונו קיווה שבכך שיפסקו הרדיפות, ומצבן ישתפר.

ילדותה של סבתא ותקופת הנעורים

הפחד והרדיפות הופסקו אבל את החלל הזה מילא קושי אחר של שתי ילדות אשר עולות לארץ ישראל באוניית מעפילים ללא משפחותיהם ומופרדות בין שני קיבוצים – "עין חרוד "ותל יוסף" שביניהן מוצבת גדר הפרדה, כל תחנוניהן להיות ביחד באותו קיבוץ נתקל בסירוב, מדי יום היו נצבות אחת מול השנייה בין גדר הפרדה מדברות בוכות ומקוות לימים טובים יותר שיגיעו.

כשהגיעו נונו ונונה לארץ הם הוציאו אותן מהקיבוץ והעבירו אותן למושב ניר יפה, שבחבל התענכים. כשסבתא שלי הגיעה למושב החדש לא היו חשמל, כבישים, עצים. היא אומרת שהיה רק בית. מדי ערב עם רדת החשכה היו מדליקים נרות, אני מנסה לדמיון את המציאות בה חיה בילדותה ומצטמרר כמה שהיא שונה מחיינו כיום.

לא היה בית ספר ולכן אחרי כמה שנים אבא שלה שלח את סבתא שלי לבית ספר באזור אחר ללמוד עברית כי היא ידעה רק צרפתית וגם משם הוא הוציא אותה כי אבא שלה לא אהב את הרעיון של הקיבוץ האחר, לא היתה שום מסגרת יציבה, סבתא שלי מתארת המון שינויים וחיים די מבודדים. לא היו לה משחקים והייתה לה רק חברה אחת שהייתה השכנה שלה ועד היום הן בקשר. לנונו הייתה חנות מכולת וזכור לה איך היא ואחיה היו לוקחים בסתר שוקולדים מהמכולת ולתומם משאירים את החפיסות ריקות ובכך היו מסגירים את עצמם, סבתא שלי צוחקת לאור תמימותה בילדות.

בגלל שלא היה מה לעשות, לקחו את כל הילדים לעבוד בשדה, לשתול עצים. שביל העצים כיום המשתרע מכביש הסרגל לעין חרוד הוא אותם העצים שסבתי אירמה נטעה בילדותה, בסיפורה אני חש את גאוותה לקחת חלק בהקמת המדינה, ואכן אני בטוח שמעתה ואילך כשאסע לצפון ונעבור דרך כביש הסרגל אחפש את השדרה הזאת.

סבתא שלי הלכה לעבוד עם החברה שלה במפעל לסריגים, היא הייתה עושה שם בעיות ויום אחד המנהל קרא לה והיא חשבה שהוא יפטר אותה אבל לבסוף הוא רצה שהיא תדגמן את הסריגים שלהם, אני נחשף לפן שלא הכרתי בסבתי, תמיד היה לה חוש הומור אבל מעולם לא ידעתי על מעשי הקונדס שלה בילדותה.

תקופת הבגרות וחוויות

חוויה שסבתא שלי זוכרת מתקופת הבגרות שלה היא שבחג הפסח, נונו היה שוחט כבש בנוכחות רב, בחג הפסח כל ארבעת האחים של סבתא שלי היו באים למושב לחגוג את ליל סדר ובמשך כל השבוע היו נשארים ללון שם. נונו היה עורך משחקים ומחלק לקבוצות של בנים נגד בנות, נכדים ונכדות. למשל משחקי פינג פונג, כדורסל, שאלות טריוויה, תחרות שירה בעברית כי כולם דיברו צרפתית. המנצחים היו מקבלים פרסים, מדליות, גביעים, שוקולדים וממתקים.

היכרות ונישואים ובניית משפחה

סבתא שלי הכירה מישהו בשם גיל, הוא הגיע למושב והתפתח ביניהם קשר, שם המשפחה של גיל היה צור, אני נדהם על צירוף המקרים, כי שם המשפחה שלי הוא צור, ואני תוהה לעצמי כמה אירוני או איזה גורל של צירוף מקרים. נונו לא אהב אותו, כי חשב שהוא לא מחונך כי לא "כיבד" אותם, כלומר לא הביא פרחים ושוקולד. על כן נונו הרחיק אותו ואסר עליה להיפגש עמו, לאחר מכן גיל התגייס לצבא ונהרג במלחמת ששת הימים.

אחותה של סבתא שלי התחתנה עם בחור בשם ניסים והיה לו חבר שקראו לו יצחק, הוא הכיר אותו לסבתא שלי ולבסוף הם התחתנו, סבא שלי יצחק ז"ל היה אדם אמיד ומאוד חכם הוא ידע כמעט שבע שפות, תמיד עצוב לי שנמנע ממני להכיר אותו. הוא נפטר בשנת 2007 כשהייתי בן שמונה חודשים, שמעתי עליו רבות בעיקר שהיה אדם טוב ונעים הליכות.

מקצוע ועיסוק

חברה של סבתא שלי עבדה בחנות עלית בכיכר המדינה, וביקשה מסבתא שלי להחליף אותה לכמה משמרות שהפכו לעבודה קבועה. סבתא שלי התחברה לסוג הזה של העבודה כי היא אהבה להכין סלסלות של ממתקים ולעצב אותן, לכן היא נשארה לעבוד שם. בעבודה זו בא לידי ביטוי הכישרון האומנותי שלה שבמשך הזמן היא פיתחה אותו והחלה לצייר ציורים מיוחדים.

תחביביה של סבתא הם ציור, טיולים בארץ ובחו"ל והכי היא אוהבת – לאפות.

יציאה לגמלאות

ביום יום סבתא שלי נפגשת עם חברות שלה בבית קפה ופעם בשבועיים אצל מישהי לארוחת בוקר. סבתא שלי גידלה את הנכדים שלה ושמרה עלינו כשהיינו קטנים עד שההורים באו מהעבודה. כל הזדמנות שיש לה לטייל היא תנצל אותה ולפני כמה שבועות חזרה מגרמניה עם חברה שלה.

מסר לדור הצעיר

יש משפט בצרפתית שאומר להנות יום יום מהחיים כי מה שעובר לא חוזר יותר וסבתא שלי מתחברת למשפט הזה מאוד. "איזהו העשיר השמח בחלקו" – לדבריה עושר אמיתי אינו תלוי בכסף, אלא בהרגשה של האדם, לא צריך להצטער על מה שאין לך אלא להעריך את מה שיש ובכך תהיה עשיר. תמיד שמעתי מסבתא שלי את האמרות הללו אך הפעם הן קיבלו משמעות חזקה יותר כשהבנתי את עוצמת גבורתה וחוזקתה, את התלאות הרבות שהיא עברה ובכל זאת עיניה תמיד מופנות לחפש את האור שבקצה המנהרה.

הזוית האישית

רועי הנכד המתעד: מאוד נהניתי להעמיק ולדעת עוד דברים על הסיפור של סבתא שלי. סבתי ביקשה ממני לרשום שהיא מודה על הפרויקט הבית ספרי (תכנית הקשר הרב דורי) שאפשר לה לשבת איתי מספר מפגשים להנות, להיזכר, להתעצב ולשמוח יחדיו. סבתי היא ניצולת שואה ושנים רבות שמרה על שתיקה ולא סיפרה לסובבים אותה על העבר שלה מתוך מחשבה שהדבר יעציב את יקיריה, בתכנית הזו סבתי הרגישה בפעם הראשונה רצון להיפתח ולספר את מה שבליבה, אומנם היו חששות, היו רגעים בראיון שהשתיקה הייתה החלק הדומיננטי בשיחות, אבל אין ספק שהסיפורים ששמעתי נחרטו בזיכרוני ואדאג להעבירם בלי נדר לדורות הבאים.