מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי אירית ד'אנג'לי ושם המשפחה הקודם שלי היה פרוידנטל. נולדתי בתאריך 26/4/1956 בארץ ישראל בחיפה.

על המשפחה המצומצמת

אני בת לאמא ניצולת שואה שעלתה לארץ מיוגוסלביה ואבא שהגיע בעליית הנוער מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. אבא שלי עלה לארץ בגיל 16 לאחר עליית היטלר לשלטון כשהתחילה אנטישמיות כלפי היהודים, שהתבטאה בעיקר בטלאי צהוב וקריאות גנאי ליהודים. אמא שלי עלתה לארץ בשנת 1948 לאחר קום המדינה מיוגוסלביה. היא ניצולת אושוויץ. היא, אחותה הדי ואחיה נצלו, ההורים שלה ושתי אחיותיה הקטנות נספו בשואה. מסר ברור שקבלתי מהוריי, שישראל זה הבית של היהודים. שזה המקום היחידי שאף אחד לא יגיד לנו שאנחנו יהודים עם מילת גנאי. לכן, לי זה ברור שזו המדינה שלי, אין לנו ארץ אחרת ואופציה אחרת, עם כל הקשיים שיש פה.

ההורים שלי בתחילת נישואיהם גרו אצל סבא וסבתא מצד אבא שלי בשכונת הדר בחיפה, כדי לחסוך כסף לדירה.  שם אני נולדתי וחיינו בבית שלהם עד שהייתי בת 3 וחצי. סבא וסבתא שלי דיברו רק גרמנית ולכן השפה העיקרית שלי הייתה גרמנית ואת סיפורי הילדות הראשונים הקריאו לי בגרמנית. ממה ששמעתי, התקופה הזאת, שבה גרנו בצפיפות עם סבא וסבתא שלי, לא הייתה פשוטה לאמי, ואני יכולה לשער שגם לא הייתה פשוטה לתינוקת שהייתי. אח שלי נולד כשהייתי בת שנתיים וחצי וקוראים לו דני. בגיל 3 וחצי עברנו לכרמל ואני ודני חלקנו חדר ביחד. זכורה לי ההתרגשות של המעבר ושלי ולדני היה חדר משלנו.

הילדות שלי

במעבר אני זוכרת שלראשונה הכניסו אותי לגן באמצע השנה. בגן הראשון בכיתי ולא רציתי להישאר שם כי לא כל כך התחברתי לילדים. אז העבירו אותי לגן אחר ושם ישר התחברתי למרב שהייתה החברה הכי טובה שלי במשך כל היסודי והתיכון ועד היום אנחנו חברות. החברות שלי עם מרב הייתה מאוד משמעותית עבורי, והיא נתנה לי את הביטחון והעוגן החברתי במשך כל השנים.

כשהיינו קטנות מרב לפעמים לא רצתה להיפגש כי היא רצתה להיות עם אחותה הגדולה ואמא שלי רצתה שאני אפגש עם חברות אחרות, אבל אני בכיתי ואמרתי שאני רוצה לפגוש רק את מרב. היה לנו יומן סודי, ויום אחד ישבנו על עץ חרוב בבית ספר היסודי וכתבנו ביומן והענף שעליו ישבנו נפל יחד איתנו! למדתי בבית ספר הרצל בשכונת כרמליה.

השכונה שלנו הייתה על ואדי שיח והיינו מבלים הרבה בטבע. מהבית שלנו והבית הסמוך הייתה לנו חבורה שהיינו משחקים ביחד בחוץ במשחקים כמו: קלאס, חבל, תופסת, מחבואים. מאוד אהבתי את המשחקים בחוץ עם החבורה ואני זוכרת שאמא שלי הייתה קוראת לי מהמרפסת בערב בסוף יום "אירית! בואי לאכול!".

כשהייתי בכיתה ה' פרצה מלחמת ששת הימים. אני זוכרת שהייתי בדרך לבית ספר והייתה אזעקה וזה היה מאוד מפחיד. הכניסו אותנו למקלט בבית הספר ופתאום אמא שלי הופיעה במקלט. היא נבהלה ורצתה לראות מה איתי.

ההורים שלי מאוד אהבו את הים וטיולים בטבע ובזכותם יש לי את האהבה שלי לים ולטבע. אמא שלי לימדה אותי לשחות בבריכת מכבי בחיפה, ועד היום אני שחיינית מעולה ואפילו שוחה בחורף. זכור לי שהיינו בטיול בטבע באזור עין השופט ובאמצע הטיול התחיל לרדת גשם. מצאנו מערה והסתתרנו שם. הזיכרון הזה מחמם לי את הלב כל פעם מחדש, התחושה של המשפחה ביחד. ההורים שלי לא חסכו מאיתנו דבר והיו נותנים לי את כל מה שרציתי. למשל, כשהייתי בכיתה ג' מרב התחילה ללמוד פסנתר ואני גם רציתי. אני זוכרת שאמא שלי כל חודש הייתה שמה כסף במעטפה כדי לחסוך בשביל הפסנתר שלי ובסוף קנו לי את הפסנתר הכי טוב שהיה.

אני זוכרת שמאז שהייתי ילדה קטנה הייתי עוזרת לאמא שלי בהכנת הסופגניות לחנוכה, שהם היו הסופגניות הכי טעימות שעד היום זוכרים אותם במשפחה. זה היה תהליך של יום שלם שמעבירים את הבצק מתחת לשמיכת הפוך ואחר כך מעל תנור החימום של הבית ואני הייתי עושה עם הכוסות את הצורה של הסופגנייה. זכור לי הריח של הבצק שתופח וטעם הסופגניות עם ריבת תות שדה שגם אותה אמא שלי הכינה.

אני זוכרת גם שבפסח היינו מכינים קנידלך ממתכון מיוחד של סבתא שלי מגרמניה. אלא היו קנידלך שעשויים ממצות אשר מטגנים אותם. הייתי עוזרת לאמא שלי ליצור את הכדורים מהעיסה. עד היום אני פותחת לפני ליל הסדר את ספר המתכונים של אמא שלי ומכינה בעזרת בנותיי ועכשיו נכדותיי, לפי המתכון שעבר מדורי דורות. כל פעם זה מחבר אותי לאמא שלי ולגעגועים אליה.

בבית שגדלתי בו לא הביעו כל כך רגשות. אמא שלי הייתה ניצולת שואה מאושוויץ והיא איבדה שם את הוריה ושתי אחיותיה. היא לעולם לא סיפרה לנו על מה שעברה בשואה ועל משפחתה שנספתה. היום אני מבינה שהיא הסתירה חלק מאוד מרכזי מחייה ובחרה להדחיק את הרגשות שלה. למרות שהיא לא סיפרה על זה העצב היה נוכח בבית והשמחה הייתה יותר בחוץ.

היום אני בעיקר מתגעגעת לטיולים בטבע עם המשפחה ולאמא שלי.

גיל ההתבגרות

בכיתה ה׳ התחלנו ללכת לצופים וזה היה ממש כיף לחוות את הטיולים והחוויות וגם להכיר בנות וחברות חדשות. בכיתה ז׳ עברתי לבית ספר ״חוגים״ אז עוד לא הייתה רפורמה אבל המליצו לתלמידים טובים לעבור. הייתה התלבטות בין בית ספר ריאלי או חוגים ובסוף החלטתי ללכת לבית ספר חוגים בעקבות מרב חברתי הטובה שכל המשפחה שלה הייתה בחוגים. המעבר לבית ספר היה קצת מלחיץ מבחינת הלימודים בגלל הלחץ שלי להיות תלמידה מצטיינת. עד היום דודה שלי מזכירה לי שאם הייתי מקבלת 80 במבחן הייתי בוכה. כשאני מסתכלת היום לאחור ואני אומרת את זה גם לנכדים שלי שגם 80 זה ציון טוב והצורך להיות תמיד המצטיינת זה לא שווה את הלחץ שכרוך בזה.

במעבר לבית ספר חוגים הכרנו חברים חדשים וגם בנים: היינו רביעייה- אני, מרב ועוד שני בנים שאהבנו והיינו נפגשים אחר הצהריים, חוזרים ביחד מבית ספר ועוד. בכיתה ח׳ כבר עברנו לגדודים בצופים (בנים ובנות ביחד) וזה היה כיף גדול! ומאז הצופים הפכו להיות מרכז מבחינה חברתית. יצרנו קבוצה של ״החברה הגבוהה״ שכללה אותי, את מרב, עוד שתי חברות וארבעת הבנים הכי שווים בגדוד!

היינו נפגשים הרבה אחר הצהריים, עושים טיולי אופניים כשהבנים הרכיבו את הבנות על האופניים, ובגלל זה לא הרגשתי צורך ללמוד לרכב על אופניים ורק בגיל 50 רציתי ולמדתי לרכב.

אני זוכרת את התקופה של החטיבה, כיתות ז-ט כאחת התקופות המרגשות בחיים עם הפעילות בצופים, הטיולים, המחנות. במיוחד אהבתי את מחנות העבודה, שבהן היינו כ-10 ימים בקיבוץ. עבדנו שם פעם בקטיף תפוחים פעם בשדה כותנה. האווירה החופשית בקיבוץ הייתה כיפית והיו הרבה צחוקים כמו שיום אחד קמנו רטובות כי הבנים שמו ממטרות בחדר שלנו. גם לקחנו אופנים של חברי קיבוץ ועשינו טיולים. כיום, בגלל הפרטת הקיבוצים, הפסיקו את זה ולצערי הנכדים שלי כבר לא חווים את החוויה הזו.

בכיתה ט' היה קורס הדרכה בצופים שהיה מאוד משמעותי ומעניין, בתקופה הזאת הייתה לי אהבה ראשונה שלבסוף גם נעשינו חברים. אני זוכרת את האהבה הראשונה כאהבה מאוד גדולה וחזקה אבל הייתי מאוד ביישנית ולא יכולתי להביע את מה שהרגשתי ולכן אחרי חודש החברות הסתיימה והרגשתי אכזבה ופספוס גדול. בגלל הביישנות הזאת וחוסר הביטחון החלטתי לא ללכת להדריך יחד עם חברים שלי ורק הייתי עוזרת מדריכה. התקופה שלנו בצופים הייתה תקופת מעבר בין הצופים של פעם של רק ריקודי עם וחאקי לצופים של היום.

עד כיתה ח' עוד העפנו מהצופים ילדים כאלו ששמענו שהלכו למסיבות סלוניות, אבל בכיתה י' כבר רקדנו ריקודים סלוניים בצופים. בכיתה י' עברנו למגמות בבית הספר ואני עברתי למגמה הריאליסטית. כשהייתי בכתה י"ב פרצה מלחמת יום כיפור והרגשנו חסרי אונים שלא יכולנו להתגייס לצה"ל, כי היינו ממש לפני גיוס. לבסוף התנדבנו לחלק דואר. זוכרת את 1 בספטמבר הראשון אחרי שסיימנו את ביה"ס שכולנו חגגנו בבריכה בעודנו שומעים את הצילצול של ביה"ס.

שירות צבאי

התגייסתי לצה"ל כשהייתי בת 18.5 והייתה התרגשות גדולה. אני זוכרת את הטירונות בבה"ד 12, כשנתנו לנו נשקים ועשינו מטווח. בסוף הטירונות שלחו אותי לקורס שרטטות מודיעין. לא הבנתי מה הקשר שלי לשרטוט אבל הבנתי שזה צה"ל ואין מה לעשות. בקורס פגשתי חברות חדשות ונהניתי. כששאלו על שיבוצים, איפה אני רוצה לשרת, החלטתי שאני רוצה לחוות את השירות בבסיס סגור רחוק מהבית. שיבצו אותי בסיני ברפידים במודיעין באוגדה 252. הגעתי לשם אחרי מלחמת יום כיפור והיו אתי בחורים שהיו במלחמה. בסה"כ היה לי שירות ממש כייפי, עם חבר'ה טובים ומגובשים. שם לראשונה הכרתי את כל עם ישראל, מרוקאים, תימנים, עירקים שלא היו אז בכרמל של פעם. גם שם הייתה לי חברה טובה, אורה שתמיד היינו ביחד. זכורים לי התרגילים בשטח שהיו מעניינים ומאתגרים. בסופי שבוע כשהיינו נשארים בבסיס, היינו לוקחים ג'יפ ומטיילים בסיני.

מקצוע ועיסוק

מיד אחרי הצבא כפי שהיה מקובל בדורי, בלי טיול אחרי צבא, בשנת 1974 התחלתי את לימודי באוניברסיטת העברית בירושלים. למדתי סטטיסטיקה לתואר BA ואח"כ המשכתי את לימודי לתואר מסטר במדעים MSC  בחקר ביצועים בטכניון בחיפה. עבדתי 28 שנים כסטטיסטיקאית בחברת החשמל, בעיקר בתחום תחזיות טווח ארוך לצריכת החשמל בישראל. התחזיות הוו בסיס לתכנון בניית תחנות כוח, שהיו בעבר בעיקר תחנות פחמיות שזמן הבנייה שלהם ארוך. כמו כן ערכתי סקרי לקוחות של שביעות רצון מהשירות של החברה.

בעשר השנים האחרונות, המספרים פחות עניינו אותי, למדתי אימון ודמיון מודרך.  ליוויתי אנשים בתהליך התפתחות שלהם להכיר את עצמם. בשנים האחרונות עבדתי בהתנדבות וליוויתי נשים נפגעות אלימות. היה לי סיפוק רב לתרום ולעזור.

הכירות ונישואים ובניית המשפחה

את בן זוגי שאול, אבי בנותיי, הכרתי בגיל 20, בחופשת שחרור שלי מהצבא. אחותו שושי הייתה חברה טובה שלי בתיכון והייתי באה הרבה לבקר בביתה. שמעתי על אחיה הגדול שהיה בצבא. יום אחד לאחר ששאול השתחרר מהצבא נפגשנו, אני זוכרת שזרקנו כריות בסלון אחד על השני. התחלנו לצאת בהתחלה ברביעייה עם החברה שלי מרב וחבר שלו, ומשם גלשנו להיות זוג. היינו חברים שלוש שנים בתקופת התואר הראשון שלי בירושלים, ושל שאול בת"א. נפגשנו בכל סופ"ש כל פעם בעיר אחרת. התחתנו בסיום לימודי התואר הראשון שלנו באוגוסט 79 וחזרנו לחיפה עירנו.

יעל, אמא של ירדן, בתנו הבכורה נולדה כשנה אחרי נישואינו בשנת 1980, כשאני בת 24 והיה לנו אושר גדול לחוות להיות הורים. אחרי שלוש שנים נולדה בתנו נגה, תשע שנים אחרי, כשאני בת 36 נולדה לנו גילי והשאירה אותנו צעירה.

חווינו אובדנים, אמי שהייתי מאד קשורה אליה, חלתה בסרטן כשהייתי בת 30 ונפטרה שנה אחרי כשהיא רק בת 60. האובדן שלה היה לי קשה, ושאני רואה היום את בנותיי ונכדיי לבי נחמץ שהם לא זכו להכיר אותה. שאול חווה אובדן קשה של אחיו הצעיר שנהרג בפעילות מבצעית.

מאז שהתחתנו כל סדר פסח היינו עושים אצלנו והמשפחות משני הצדדים היו באים אלינו. האיטלקים (המשפחה של שאול) והמשפחה האשכנזייה שלי. תמיד היה שמח, כל שיר שרנו פעמיים כל פעם בסגנון אחר. הנישואים עם שאול לא צלחו, ובשנת 2001 התגרשנו. למרות הגירושים המשפחה מגובשת מאוד. יש לי קשר עמוק וטוב עם שלושת בנותיי והן ביניהן. אנחנו נפגשים הרבה בארוחות משפחתיות ובסופי שבוע אצלי כשכולם מגיעים.

בשנת 2008 בר נולדה (נכדתי הראשונה) ועשתה אותי לסבתא פעם ראשונה בגיל 52! אחריה נולדו ירדן, מעיין, אמיתי, אביגיל ואלון. כן ירבו!!! אני מרגישה מבורכת בבנותיי ובנכדיי, באהבה שלי אליהן, באהבה שאני חווה איתם ובקשר הקרוב שלנו. זכיתי!

תחביבים

הים הוא אהבה גדולה שלי שקבלתי מהוריי והעברתי לבנותיי. שם גם בתקופות סוערות אני מוצאת רוגע ונחמה. אני שוחה בים כל ימות השנה, ובשלוש שנים האחרונות התחלתי לגלוש על סאפ שקבלתי מבתי יעל. אני מאד נהנית ומתלהבת מהתחביב החדש.

מסר לדור הצעיר

להאמין באהבה, שאהבה לעצמנו ולאחרים היא כוח מניע ועוצמתי. בפרט, המשפחה. חשוב שנשקיע בה ובמערכות היחסים איתה, כי משפחה אוהבת ומגובשת היא כוח אדיר של ביטחון תמיכה ואהבה. להאמין באנשים, שאנשים טובים מיסודם ולכל אחד הייחוד שלו.

"היי פשוט עצמך, רגילה ומיוחדת במינך והגשמי את ייעודך. אף אחד אחר לא יכול לעשות זאת בשבילך. לך תהיה הדרך שלך.  את תהלכי בשביל, שאיש מעולם לא הילך בו ואיש לא יהלך בו שוב"   – אושו

הזוית האישית

סבתא אירית: "ירדני אהובה שלי, תודה שבחרת בי לתכנית. את כולך לב גדול. אני מאחלת לך שהלב שלך יישאר פתוח ושתלכי אחריו. את חרוצה ומוכשרת ואין לי ספק שכל מה שתבחרי לעשות תהיי טובה בו. אני מאחלת לך להכניס יותר קלילות והנאה לעשייה. אוהבת."

הנכדה ירדן: "לסבתוש, אני אוהבת אותך מלא ולמדתי עלייך הרבה ואני ממש נהניתי ללמוד עלייך ועל החיים שלך. אני מאחלת לך שתמיד תמשיכי להנות, לרקוד, ולטייל! אני אוהבת אותך מלא, מירדני שלך."