מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתי אינסה גלינקין

ביום שבת, 17/12/2022 נפגשתי לראיון עם סבתא שלי, אינסה גלינקין. באבוליה אינה היא אימא של אימא שלי, מריאנה גלינקין.

סבתא שלי סיפרה לי את קורות משפחתה:

"שמי המלא הינו אינסה מיכאילובנה גוליאקוב (גלינקין).

קראו לי אינסה, כיוון שאבי היה איש צבא, קצין. באותם הימים הממשלה ששלטה הייתה ברית המועצות. מי שעמד בראש המפלגה בתחילת ברית המועצות (שנות ה-20) היה ולדימיר לנין (מנהיג המהפיכה הרוסית הבולשיביקית) ובת זוגתו הייתה אינסה, מאוד מפורסמת ומצאה חן בעיני רבים מהתושבים.

אבי, מיכאיל דמיטריביץ' גוליאקוב, נולד בתאריך 03/09/1928 באזור מוסקבה.

סבא שלך למד בפנימיה צבאית והיה איש צבא מקצועי. בזמן המלחמה משפחתו של סבא-רבא שלך אירחה את בתו של לזר מויסביץ' קגנוביץ' (אשר היה פוליטיקאי סובייטי יהודי, עמית וחבר נאמן לדרכו של ג'וזף סטאלין). סבא-רבא שלך היה הצעיר מבין ארבעה אחים. שני אחיו הבוגרים נלחמו במלחמת העולם השנייה מתחילתה. אחיו האמצעי אף נהרג במלחמה ואחיו הבכור נלחם בחזית.

בשנת 1944 כל הנערים והגברים אשר לא התגייסו למלחמה נשלחו לסיוע בעורף, אך בפועל היה מדובר בעבודות פרך אשר הרוב לא שרדו (בגלל קור, הרעב והעבודה הקשה). לכן, בזכות הקשרים ללזר קגנוביץ', זייפו לסבא-רבא שלך את תעודת הלידה על מנת להוסיף לו שנה לגילו, כדי שיוכל להתגייס לצבא האדום ולצאת להלחם בנאצים (על אף שזה היה מסוכן, הייתה תקווה שאת המלחמה, בניגוד לעבודות הפרך, הוא ישרוד).

בסוף בשנת 1944 סבא-רבא שלך גויס לצבא האדום, הוא נשלח לאזור קיונינסברג (קלילינגרד) מה שהיה פעם עיר גרמנית וכיום עיר רוסית (מובלעת). אבי נפצע מהר מאוד בחזית מול צבא גרמניה, זאת לאחר שבאחד הקרבות הוא הגן בגופו בגבורה רבה על אלוף של הצבא האדום, חיטוגורוב. הבן של הגנרל, אשר לחם בחיל הים הרוסי, נהרג במלחמה וכיוון שסבא-רבא שלך הציל את חייו הוא התחיל לראות בו מעין-בן.

לאחר המלחמה סבא-רבא שלך הלך ללמוד בחיל הקשר במכללה צבאית לתקשורת, בריגה שבלטביה. במהלך הלימודים הוא פגש את דודי, אחיה של אמי, אשר הראה לו תמונה של סבתא-רבא שלך. אבי יצר קשר עם אמי באמצעות מכתב, אשר התחיל התכתבות ארוכה.

אמי, אנה (גלינה/גלה) אלכסנדרובנה צ'ירניש גוליאקובה, נולדה במחוז פולטבה באוקראינה בתאריך 24/08/1930.

בסיום לימודיו אבי נשלח לשרת בפולין ובדרך לשם הוא נסע לניקופול, בו התגוררה אמי עם אחותי ובעלה. מדובר היה בשנת 1953, אבי הציע נישואין לאמי במפגש הראשון שלהם פנים אל פנים. על אף שמשפחתה של אמי לא שמחה על החלטתה של סבתא-רבא שלך, הם החליטו לנסוע יחד לפולין על מנת לחבור לפלוגתו של אבי להמשך שירותו בצבא.

הם התגוררו בעיר לגניצה, אזור וורוצלב, שם הוצבה קבוצת הארמיות הצפונית של הצבא האדום, בפיקודו של מרשל רקסובסקי (שר ההגנה של פולין בשנים 1949-1956).

אבי שירת שם במשך שנים ארוכות, עד אשר אני נולדתי בשנת 1956 בלגניצה ואחותי הקטנה נולדה בשנת 1958.

באפריל 1962 אבי הועבר לשרת בעיר אחרת בפולין, במחוז גדנסק שם אבי נהרג בתאריך 27/06/1962 במסגרת אימון צבאי בהיותו בן 33. כך נותרה אמי, אלמנה עם שתי ילדות קטנות לבדה בפולין למספר חודשים. כיוון שהיא הייתה לבד, אחותה הגיעה לאסוף אותנו משם לאוקראינה, לעיר ניקופול שם התגוררו, כי בעלה שירת בחיל הצנחנים באזור.

כאשר אבי נהרג בעת מילוי תפקידו, משפחתו הייתה זכאית לקבל דיור בכל עיר בברית המועצות. אמי נסעה יחד איתי למוסקבה להפגש עם שר הבטחון אשר הבטיח לה שהיא תקבל דירה במחוז חפצה. כיוון שאחותי הקטנה, אירה, הייתה אצל אחותה בניקופול ואמי הייתה במצב נפשי קשה לאחר שהתאלמנה, היא בחרה דירה בעיר הקרובה דניפרופטרובסק (דנייפרו כיום).

אמי גידלה אותי ואת אחותי בעצמה, לעולם לא התחתנה שנית ולא הייתה בזוגיות. היא השקיעה את כל כולה בפרנסתנו ובחינוך שלנו. למזלה אחותה ובעלה התגוררו קרוב וחיינו יחד כמשפחה מורחבת. לעולם לא נולדו לדודתי ילדים, והם התייחסו אלינו כאל ילדיהם, כך גם לאמך מריאנה, כנכדתם.

סבתא גלה הייתה אישה מאוד חזקה ועצמאית עקב כורך המציאות. היא פירנסה את בנותיה בכבוד ולעולם לא החסירה מהן דבר, על אף שהיה מחסור כבד בכל מוצרי הצריכה בימי ברית המועצות. היא הגיעה לתפקידי מפתח והתקדמה בקריירה בתחום מסחר המזון ופרשה לפנסיה רק כאשר נולדו בנותיי והיא עזרה לי בגידולן.

אחותי ואני, קיבלנו השכלה גבוהה באוניברסיטה בדנייפרו. אני הלכתי בעקבות התשוקה שלי ללמוד פיסיקה, והפכתי למהנדסת מנועי חלל. באותם הימים, ימי המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית, תחום האסטרופיסיקה היה מאוד נחשב ויוקרתי. סיימתי תואר שני בהצטיינות במגמה סודית וחשאית. במחזור הלימודים שלי כמעט ולא היו נשים שכן התחום נחשב לגברי, הייתי בין הבודדות במגמה. אחותי אירה למדה ביולוגיה ועד היום מלמדת ביולוגיה כמורה בבית ספר.

סבתא גלה לא עלתה עמנו ארצה, כיוון שהיא נשארה להתגורר לצד אחותי, אירה, אך הגיעה לבקר מספר פעמים רב בישראל. היא מאוד אהבה את ילדותיי, מריאנה ואלינה, ומאוד אהבה אותך, הנין הראשון שלה. היא נפטרה בגיל 89, בספטמבר 2019 באוקראינה. משפחתה של אירה, הבן שלה סרגיי קובל, ממשיכים להתגורר בדנייפרו עד היום.

בימים אלו, מאז פרוץ המלחמה בין רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022, אירה הגיעה להתגורר איתנו בארץ והיא נמצאת אצלי בערד עד אשר המצב יתבהר.

היכרותי עם בעלי, סבא שלך, יבגני גלינקין

התחתנו בשנת 1977.

אמו של סבא יבגני, לאה (אליזבטה) גרינדיור, הייתה במקור מבלארוס (ועל משפחת גרינדיור, ניתן למצוא פרטים במוזיאון יד ושם). על משפחתו של אביו של סבא שלך אברהם (ארקדי) גלינקין הייתה במקור מעיר ניקופול אשר הייתה בה קהילה יהודית גדולה. בעלי היה מהנדס מכונות. אנקדוטה קטנה, כאשר דודה שלך, אלינה, הכינה עבודת שורשים וביררנו על שורשי משפחת גלינקין גילינו שקרוב משפחה רחוק של סבא-רבא שלך הינו מרדכי גלינקין.

מרדכי גלינקין היה מוזיקאי ומנצח, מייסדו של בית האופרה הראשון שקם בארץ ישראל – האופרה הארצישראלית בשנת 1923.

כיוון שהתחתנתי עם סבא שלך, יבגני, ועברנו לגור בעיר ניקופול שם לא הייתה לי אפשרות לעסוק במקצוע אותו למדתי ולכן התחלתי לעבוד במכללה. במכללה לימדתי את הסטודנטים מקצועות רבים, בין היתר פיסיקה ואסטרונומיה ואף שימשתי כדיקן במגמה זו.

העלייה לישראל

בשנת 1996 בעקבות אימא שלך, מריאנה, החלטנו לעלות ארצה. מריאנה, בסיום לימודי התיכון שלה בהיותה בת 17 עלתה ראשונה בשנת 1995 ונסעה להוריו של סבא שלך (ארקדי וליזה). אנחנו הצטרפנו לעלייה, והחלטנו לבוא לגור בעיר ערד (אני, סבא שלך יבגני, ודודה שלך אלינה כילדה בת שבע).

בערד עבדתי במפעל יצור כגון מוטורולה בהרכבות. לאחר מכן התחלתי לעבוד בחנות גדולה בים המלח. זה היה שינוי מהותי עבורי מהתחום אותו הכרתי עד כה, אך בזכותו התאפשר לי ללמוד את השפה העברית באופן טוב יותר.

חייתי עם סבא יבגני במשך כ-45 שנים באושר ואהבה רבה, הוא היה מאוד חכם, מאוד אדיב ומאוד נחמד. הוא מאוד מאוד אהב אותך והיה סבא ואבא נפלא, אך לצערי הרב הוא חלה מאוד ונפטר השנה ביולי לאחר מאבק ממושך בהיותו בן 67 בלבד".

המשך ראיון עם סבתא – על ילדותה ולימודיה – 28/01/2023

"הילדות שלי הייתה נפלאה וזכורות לי שנים מאושרות בתור ילדה קטנה בפולין. כפי שכבר סיפרתי לך, נולדתי במשפחה של קצין בצבא האדום, אשר שירת בפולין. מאחר וגרנו בבסיס צבאי סגור, חיים שלי לצד צבא התחילו מאז הלידה, ולא כמו אצל חיילים צעירים בארץ, שמתגייסים לצבא בגיל 18. אני מאוד מכבדת ומעריכה את אנשי צבא, בגלל שראיתי בתור ילדה עד כמה התפקיד הזה קשה ואחראי. אני מאחלת שגם אתה, אדם, תגדל להיות חייל יפה תואר, גבוה ומוצלח.

הילדות שלי הייתה מאושרת, היו לי חברים מקומיים מפולין, ילדים מברית המועצות שהוריהם שירתו בבסיס יחד עם אבי. לעיתים קרובות בתור ילדים שובבים עשינו "צרות" ופעלולים, למשל – הלכנו לקטוף פרחים מחוץ לבסיס, מבלי ליידע מבוגרים, ואז כל הפלוגה יצאה לחפש אותנו, ממקום יציאה לתרגיל צבאי. גרנו בקוטג' דו-משפחתי גדול ויפה, מסביב לבית פרחו המון פרחים עונתיים, עצי פרי, גינה יפה ויש לי זכרונות הכי טובים מילדות, עד לרגע שאבא שלי, זכרונו לברכה, נהרג בתרגיל צבאי.

זכורים לי כמה קטעים מצחיקים מתקופת הילדות שלי:

היו לי חברים ששמם וולדימיר (וובה) ואלפיה. אלפיה הייתה שובבה מאוד, השאירה לי צלקת במצח לכל החיים אחרי שסרטה אותי. מדי פעם הייתה מספרת אותי, התחפשנו, הפכנו ביתים שלנו. וובה היה שכן שלנו לבית, והיה לו כלב רועים גרמני, ענק וחכם, ששמו היה ג'ק. יום אחד ישנו עם אלפיה על ספסל ליד הבית, ושיחקנו, ג'ק היה לידנו. מעבר לגדר עץ הופיע וובה ששאל מה אנחנו עושות, וביקש להצטרף אלינו. במקום ללכת מסביב, החליט לעבור דרך חור בגדר, כשהזיז קרש הצידה. וובה הסתובב וניסה לעבור בחור עם טוסיק, ונתקע בין הקרשים. פתאום ג'ק, שעד כה היה שקט ורגוע, רץ לעברו ותפס אותו במכנסיו…. הורים שלי והורים של וובה יצאו החוצה כששמעו צרחות של כולנו, ניסו להרחיק את ג'ק ולשחרר את וובה, ואני ואלפיה רק צחקנו….

אהבנו לשחק גם מחבואים, כי היו לנו גינות גדולות, וגדל בהן גם צמח סרפד. במהלך משחק, וובה התחבא בשיחי ספרד. כשמצאנו אותו והצלחנו להוציא אותו משיחים, כולו היה אדום ומגרד… בחורף אנחנו נהנינו ממשחקי שלג, מזחלות. בגלל שהתעצלנו, במקום סוס השתמשנו בג'ק, שסחב מזחלות על מגלשות שלג".

ילדותי לאחר מותו של אבי

"החיים שלנו השתנו לחלוטין אחרי מותו של אבי, חזרנו לברית המועצות, כשהייתי בת שש ואחותי בת ארבע. עברנו לעיר דניפרופטרובסק, שם התחלתי ללמוד בבית ספר. אחרי שנה עברנו לניקופול, על מנת לחיות בסמיכות לאחותה של אמי, שעזרה לסבתא גלה בגידול שלנו. למדתי וסיימתי בית ספר מספר 13, בו למדו גם סבא שלך, אחיות שלו, ואימא שלך שסיימה אותו בהצלחה לפני שעלינו לישראל.

הייתי תלמידה טובה והיו לי הרבה חברים, חלקם נשארו חברים שלי לכל החיים, ואנו בקשר עד היום. יש לי גם חברה טובה מבית הספר שעלתה לישראל, אירנה פסטרנק, ומתגוררת כיום בטבריה. גם באוניברסיטה למדנו ביחד, והמשפחות נפגשו רבות גם אחרי שעלינו לארץ. לצערי, ישנם גם הרבה ידידים וחברים שהקשר איתן נאבד אחרי העלייה.

אהבתי מאוד מדעים מדויקים, מתמטיקה ופיזיקה. בתור נערה גם מאוד הסתקרנתי מאסטרונומיה, ורציתי ללמוד ולעבוד במקצוע שקשור בכוכבים. סבתא למודת ניסיון חיים שכנע אותי שקשה מאוד לעבוד כל החיים בלילה, ולכן הציעה ללמוד מקצוע יותר מעשי. התקבלתי לאוניברסיטה בדניפרופטרובסק לפקולטה של פיזיקה ומכניקה. הלימודים נמשכו כחמש שנים, סיימתי לימודים בשנת 1979, כאשר בזמנו הלימודים בפקולטה שלנו נחשבו לבין המקצועות הקשים שנלמדים במסגרת אקדמאית בעולם. המקצוע שלי הינו הנדסת מנועי חלליות. מדובר בלימודים אשר היו סודיים בברית המועצות, ובמקום שם נקראו "פקולטה 0539". בקבוצה שלנו למדו רק שלוש בנות ועשרים וחמישה בנים. סיימו לימודים לא כולם, רק אותן שלוש הבנות ורק חמישה עשר בנים. זה מקצוע מאוד מעניין ומורכב, אבל למעשה לידע שלי לא נמצא שימוש מעשי, מאחר והתחתנתי עם סבא שלך, יבגני, בשנת 1977. עברנו להתגורר בניקופול, שהיא עיר קטנה ללא תעשיה של חלליות. לאורך שנים עד לעלייה בשנת 1996 שימשתי כמרצה במכללות ומוסדות טכניים למקצועות פיזיקה, אסטרונומיה והנדסת חומרים".

הזוית האישית

סבתא אינסה: חוויתי היתה נהדרת בתוכנית זו של הקשר הרב דורי, בה התאפשר לי לספר את סיפור חיי ובזיכרותות העבר.