מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית, במסגרת שיתוף פעולה של התאחדות הסטודנטים הארצית ותכנית הקשר הרב דורי, אני מתעדת את סבתי, חנה דרור, ומעלה את סיפורה אל מאגר המורשת של התכנית.

סבתא חנה עלתה לארץ כשהייתה בת 5, היא לא זוכרת מה היה בעיראק. סבתא מספרת: "אני רק זוכרת שעלינו על מטוס, וזיכרון אחד בודד", היא אומרת, "כשאחותי התארסה אסור היה לה לראות את החתן, החתן גר ברחוב שלנו אז כדי שהם לא יתראו, כשהיא הייתה רוצה לצאת היא הייתה אומרת לי – לכי לראות אם צדיק בחוץ". הפתיח של הזיכרון היחידי שיש לסבתא מעיראק הוביל אותי לשאול את סבתא: "איך הכרת את סבא"? סבתא צוחקת קלות ועונה: "אמרו להורים שלי שאני לא יכולה להתחתן כי אני קטינה. אז אבא שלי אמר -'הגיל שלה זה לא באמת הגיל שלה, היא קטנה בשנתיים", אבא של סבתא לא זכר את השנה המדויקת בה סבתא נולדה. "וזו הסיבה שהצלחתי להתחתן עם סבא". סבתא ממשיכה לספר בהתרגשות "כביכול נולדתי בשנת 1942 אבל בתעודה רשום 1944 כדי שאצליח להתחתן עם סבא.

סבא ואני הכרנו באמצעות שידוך, משפחה, הסבתות שלנו אחיות, אחותו של סבא התחתנה עם אחי (אח של סבתא), היה חיבור נוסף. אחותו הייתה גיסתי. הדבר הראשון שאני זוכרת מסבא הוא שהוא מצא חן בעיניי, הוא היה גבר יפה. באותה תקופה בעיקר שידכו, בעיקר. רק מאוחר יותר אפשר היה לצאת, לא נתנו לנו לצאת לקולנוע לבד, אם יצאתי אחד האחים שלי היה שומר עליי. קשה לומר שבחרתי אותו, בחרו בשבילי, אבל אני לא סירבתי כי אהבתי אותו. אבל אז לא קבעו, לא היו יותר מידי בחירות, היו בטוחים בשידוך, ידעו מי ההורים שלי, ידעו עם מי אני הולכת להתחתן והפוך עם מי הוא הולך להתחתן. רק כמה שנים אחרי זה התחילו הבנות להיות יותר חופשיות. לדוגמא, האחיות שלי הקטנות, נוגה וסבריה – הן בחרו. התחתנו בבית הכנסת הגדול בתל אביב, אז זה היה שם דבר.

נולד לי ילד בגיל צעיר מאוד, הייתי בת 17 כשילדתי. הייתה אצלי אווה, אשתו של אחי והיא טיפלה בו, עזרה לי. הראתה לי איך לטפל בו, איך להניק איך להחזיק. היום אני שומעת את זה ואני חושבת שזה פרימיטיבי, אבל זו הייתה המציאות."

"את חושבת שהאימהות בגיל צעיר מנעה ממך דברים?"

"לא הרגשתי שהיא מנעה, רק מאוחר יותר, לא סבלתי מזה, הייתי מאוד עסוקה בקריירה גם, וכשעזבו את הבית הילדים התחלתי להרגיש שחסר לי, השלמתי 12 שנות לימוד, למדתי תואר ראשון, במהלך העבודה למדתי באוניברסיטה מנהל רפואי, עליתי בסולם הדרגות בהתאם ללימודים גם, וככה התקדמתי לתפקיד עוזר למנכ"ל בבית חולים זיו. עד עכשיו אני לא מפסיקה, אני בפעילות כל הזמן, התחלתי לפסל, בפסלים שלי יש המון ילדים, בכל זאת גידלתי ילדים בעוד שאני עדיין ילדה, אני הרגשתי שאני גדלה איתם, הם למדו ואני למדתי במקביל, עבדתי ולמדתי. כל הפסלים שלי מביעים שמחה ומקום.

היום אני סבתא ל- 13 נכדים וסבתא רבתא לשני נינים. החברות שלי מקנאות שאני סבתא צעירה, אז אני הרווחתי, נישאתי צעירה אבל היום אני קוטפת את הפירות.

"את חושבת שהיום קשה יותר?"

"אני חושבת שהכל עניין של הרגלים, החיים אופטימיים צריך לנצל כל רגע".

הזוית האישית

עמית הסטודנטית המתעדת: אף פעם לא שמעתי בכזו כנות את סבתא, היא אופטימית ולוקחת את החיים כחוויה.