מאגר סיפורי מורשת

השם שלי הוא אילנה שחורי, לפני נישואי שם משפחתי היה אסטרייכר. נולדתי בתאריך 20.9.1946 בתל אביב, ישראל. ההורים שלי שהם סבא רבא וסבתא רבתא של איתן, נולדו בגרמניה והשמות שלהם היו פרד אסטרייכר ושרלוטה סימון.

סבא של סבתא אילנה – משה (אבא של אביה)

תמונה של אבא של אילנה ואחותו רות

תמונה של אימא של אילנה – נעמי ואבא של אילנה פרד

אבא שלי, פרד, עלה לארץ ב-1935 ושינה את שמו לזאב אבל כולם המשכו לקרוא לו פרד. פרד למד באוניברסיטה בגרמניה ובשנת 1933, מיד אחרי שהנאצים עלו לשלטון הוא נזרק מהאוניברסיטה בשל היותו יהודי. הוא היה חבר בתנועת נוער ציונית שנקראה כחול לבן. מכיוון שהוא היה ציוני הוא ידע שהוא יעלה לארץ ישראל. בשנת 1935 הוא עלה לארץ עם אשתו חנה.

אימא של סבא פרד, אלה, ברחה מגרמניה לרומניה בשנת 1940, כדי לעלות על האונייה פטרייה. זו הייתה אוניית מעפילים, כלומר אונייה שהביאה עולים לארץ ישראל, שלא היו להם אישורים להיכנס לארץ, למרות שאם היו נשארים באירופה הם היו מושמדים. הבריטים הו נהוגים לשלוח את האונייות האלה ברגע שהגיעו לארץ. כשהאונייה פטרייה הגיעה לחופי חיפה, ארגון ההגנה שם באונייה כמות מסוימת של חומר נפץ כדי שיהיה פיצוץ הקטן שלא יאפשר לבריטים לשלוח את האונייה למקום אחר. הבעיה הייתה שכמות חומר הנפץ שהושמה הייתה הרבה יותר מדי גדולה והאונייה טבעה. מאתיים עולים טבעו ובניהם סבתא אלה.

אחרי מספר שנים חנה מתה ממחלת הסרטן, וסבא רבא פרד, האלמן, התחתן עם סבתא רבתא נעמי.

אימא שלי, שרלוטה, עלתה לארץ ב-1937 ובחרה בשם נעמי. באותה תקופה שלטו הבריטים בארץ והם לא היו מעוניינים שיהודים יבואו לארץ, היה צריך לבקש מהם תעודה שנקראה סרטיפיקט, שהיה מאוד קשה להשיג אותה. נעמי הצליחה להשיג סרטיפיקט בזכות אחותה שכבר הייתה בארץ. היא נשלחה למשק פועלות בעיינות שהיה מקום שהכשיר נשים לעבודה חקלאית.

משפחת המוצא שלי

כאמור, אבי היה אלמן ואב לאחותי יעל כשהוא התחתן עם אמי. אחותי יעל הייתה בת תשע וחצי כשנולדתי. בגלל הפרש הגילים הגדול היא הייתה קצת כמו אימא שלי. נולדתי שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה בתקופה שנקראה: The baby boom – בגלל שבשנים אחרי המלחמה נולדו המון תינוקות. שש שנים אחרי נולד אחי מיכאל. גרנו שלושתנו בחדר אחד עד שאחותי יצאה לנח"ל לקיבוץ כפר הנשיא.

בשנים הראשונות לחיי, אמי לא עבדה מחוץ לבית. כשאחי היה בן שש היא התחילה לעבוד בחנות ספרים עד הצהרים. כאמור היו המוני ילדים בגילי ולא היה די מקום בבית הספר, ולכן חלק מהילדים למדו מ-8:00 עד 12:00 והחלק השני למדו מ-12:00 עד 16:00. קראו לזה משמרת שנייה. זה היווה קושי לאמהות שעבדו משרה חלקית. בתקופה מסוימת חלק מהילדים אפילו ישבו על הרצפה. כשהייתי בכיתה ג' בנו עוד בית ספר והעבירו חלק מהילדים לשם.

אבא שלי עבד כמנהל חברה. הוא בא כל צהרים הביתה, אכל, נח קצת וחזר לעבודה.

תעסוקה ותחביבים

עד גיל 71 עבדתי הרבה שעות. בצבא שירתי כמש"קית תנאי שירות. במסגרת התפקיד ביקרתי משפחות של חיילים שמשפחתם הייתה במצוקה, כדי לבדוק איזה סוג של עזרה אפשר לתת לחיילים ולמשפחות. המשכתי באותו כיון אחרי הצבא. למדתי עבודה סוציאלית לתואר ראשון וייעוץ פסיכולוגי לתואר שני. אחר כך עשיתי התמחות בטיפול משפחתי וזוגי ועסקתי בזה רוב חיי המקצועיים. מאוד אהבתי את זה.

אחרי שסיימתי לעבוד התרכזתי בתחביבים שליוו אותי כבר שנים קודם: תמיד אהבתי לקרוא וכילדה הייתי הולכת כמה פעמים בשבוע לספרייה. אהבתי לקרוא ספרים על משפחות מה שבחלקו הוביל אותי למקצוע שלי.

עכשיו הייתי פנויה יותר לקריאה. הקריאה שולחת אותי לעולמות אחרים ולכן אני כל כך אוהבת לקרוא.

אני לומדת ברידג' כבר שנים רבות ומשחקת בתחרויות. זה משחק של מחשבה, אסטרטגיה וזיכרון. המשחק מעניין ומתרגל את המוח, פעילות חשובה לאנשים זקנים. בניגוד לסבתות רבות אני לא אוהבת לבשל ומי שעושה את עיקר הבישולים הוא בעלי אהוד.

סבתא אילנה

חלומות

חלומו של איתן: איתן הנכד שלי לומד כבר שנתיים וחצי לתופף ומתופף מאוד טוב. בזכות הנגינה הטובה המורה צירף אותו ללהקה של שלוש גיטרות. איתן אוהב את סוגי המוזיקה שהם שירים קצביים ומהירים שבהם יש לתוף תפקיד טוב, קשה ומהיר.

החלום של איתן הוא להקים להקה ולנגן בעתיד בתור מתופף בהופעות.

החלום שלי: אני תמיד חלמתי לטפל טיפול נפשי באנשים. התחלתי עם תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, אחרי שסיימתי נולדו לי שני ילדי מיכל ויובל. לקראת שנות השלושים שלי נסענו לארה"ב ואחרי שהיינו שם שנתיים החלטתי להמשיך ללמוד ועשיתי תואר שני ביעוץ פסיכולוגי ועבדתי עם בני נוער מכורים לסמים ולאלכוהול. באותה תקופה התפתחה תורת הטיפול הזוגי והמשפחתי והרגשתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות. כשחזרנו לארץ הלכתי ללמוד טיפול זוגי ומשפחתי. זו הייתה הגשמת החלום שלי. מאז עסקתי גם בטיפול וגם בהוראה של התחום הזה.

סיפרו של חפץ מיוחד

כשאבי עלה לארץ הוא היה בן 22. אימא שלו נתנה לו שלושה חפצי קודש לדרך: פמוטי כסף, צלחת לסדר פסח וחפץ הבדלה, שמיועד בין שבת לחול. ברכת ההבדלה נאמרת אחרי שיש שלושה כוכבים בשמיים. חפצים אלה היו בבית הורי כל חייהם ואחרי מותם, אני קיבלתי את הפמוטים, אחותי הגדולה קיבלה את חפץ ההבדלה ואחי הצעיר קיבל את צלחת הפסח. הפמוטים האלה, מעבר להיותם יפים מאוד, הם תמיד ממלאים אותי חום וגעגועים להורים.

היכרות, נישואים ובניית משפחה

את אהוד, בעלי, הכרתי בגיל 19 במסיבת סיום תואר שני של החברים שלו ללימודים. הם היו עתודאים ואלה שהצטיינו בתואר ראשון המשיכו לתואר שני עוד לפני הצבא. יצאנו שנתיים וחצי ואז נישאנו. הייתי בת עשרים וחמש כשנולדה בתנו הבכורה, מיכל, ואחרי שנתיים נולד בננו יובל. אהוד עשה דוקטורט במכון ויצמן ואני כבר הייתי אחרי סיום תואר ראשון ועבדתי כעובדת סוציאלית.

בשנות השלושים של אהוד ושלי נסענו לארצות הברית ושם עשיתי תואר שני ביעוץ פסיכולגי. בשנת 1980 אחרי חמש שנים באהר"ב חזרנו לארץ. היה לנו מאוד טוב בארצות הברית אבל הרגשתי שהמקום הנכון כיהודים ישראלים היא מדינת ישראל ובנוסף מאוד התגעגתי להורים שלי ולאחי ולאחותי.

בדור שלי, אחרי הצבא כולם הלכו או לעבוד או ללמוד, אף אחד לא נסע לטיול ארוך לחו"ל כמו שנהוג היום לטיולים ארוכים. הסיבה היא שבתור בני מהגרים חונכנו שהחיים קשים ולא מבזבזים זמן על תענוגות: התחתנו מוקדם, ילדנו ילדים מוקדם  התפרנסנו מוקד בניגוד למה שקורה היום.

הזוית האישית

איתן: אני חושב שהשנה הזאת (בקשר הרב דורי) הייתה ממש טובה ונחמדה בזכות: הסבתות והסבים, בגלל משחקי החברה וגם בזכות סבתא שלי. אני חושב, שזה כיף להראות לסבים והסבתות איך מתנהלים עם Laptop ומה זה space במחשב. היה לי ממש כיף גם כי השעות האלה של הקשר הרב דורי עולות לי על שתי שעות בית ספר שזה ממש טוב.

סבתא אילנה: נהניתי מהמפגש של אחד על אחד עם איתן. בדרך כלל המפגשים ביננו הם במסגרת משפחתית ולא אישית. נראה לי מאוד חשוב להעביר את ההיסטוריה המשפחתית לדור השלישי, "דור לדור יביע אומר".

ההנחייה של תמר הייתה מאוד אמפתית, מסייעת ונעימה ואני מודה לה על זה.