מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה בביוף והשנה אני משתתפת בתוכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, תומר אלבז.

מפולין לבאר שבע

נולדתי בשנת 1949 בפולין בעיר ליגניץ, שם נעוריי היה סומר. עלינו ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה. להוריי קראו בתיה ויהושע ולבעלי קוראים יוסי. באותה תקופה השמות הוחלפו לשמות ישראליים (עברות). בגן הציעו לי את השם אילנה במקום השם הפולני שלי – אירנה. גם לאחי שינו את השם ליצחק. באותן שנים מדינת ישראל הוקמה והייתה עלייה גדולה מרחבי אירופה. העולים פוזרו ברחבי הארץ, המשפחה שלי עברה לבאר שבע, בירת הנגב. בתקופה ההיא למדנו בשתי משמרות, פעם בבוקר: 08:00-12:00  ופעם בצהרים: 12:00-16:00.

הילדות בבאר שבע

היינו הולכים לבית הספר ברגל או באופניים, לרוב לאנשים לא היו מכוניות. להוריי הייתה מסעדה ואת כל הסחורה היו סוחבים ברגל או באופניים. היינו אוכלים במסעדה. המסעדה שירתה את האנשים שעבדו בנגב, בעיקר אנשים שגרו במרכז הארץ ועבדו בפיתוח הנגב. בכיתות היו מגוון ילדים מכל רחבי העולם שרצו להפוך לישראלים. שיחקנו בחצר וברחוב בקלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, מחבואים, תופסת. על יד הבית היה בית קברות וגם שם שיחקנו. כילדה אהבתי לאכול קציצות, עוגת דבש, סלט ירקות קרטיב וגלידה.

הבתים בבאר שבע היו בתים ערביים: חצר במרכז שנקראת "פטיו" וחדרים מסביבה. היה לנו עץ תפוחים, עץ ענבים והיינו מכינים יין ועוד. היה לנו גם שובך יונים. היו באותו הבית דיירים שגרו בחלק מהבית בשכירות.

הגענו לתיכון בבאר שבע, שם היו שני תיכונים. הייתי תלמידה טובה, אהבתי ללמוד. עשיתי עבודה בביולוגיה על ה"כנימות" אצל חוקר. עבודה זו נחשבה כמבחן בגרות. עוד בלימודים היו לנו הרצאות בנושאים שונים, ולכל התלמידים היה ערב שלם לכבוד הצגת העבודות.

תקופת הנעורים

בשנת 1965 ייצגתי את בית הספר התיכון שלי בטקס פתיחת מוזיאון ישראל. בטקס נכחו מבקרי מוזיאונים מכל העולם. חוויה זו זכורה לי כמשמעותית ומרגשת מאוד, שכללה גם ביקור בעיר ירושלים. כשיצאתי לפנסיה התנדבתי לעבוד כמדריכה במוזיאון ישראל.

לפני הבגרויות התחילה הכוננות למלחמת ששת הימים ואנחנו בתור תלמידי י"ב גוייסנו לעזור בפיקוד העורף. ביקשו מאיתנו להדביק קרטונים שחורים על החלונות כדי שמטוסים לא יראו אור ולא יוכלו להפציץ את הבתים.

השירות הצבאי

ביולי 1967, בגיל 18, התגייסתי לצבא. תפקידי היה מדריכת טירונים, עסקתי בהדרכת טירוניות: לימדנו אותן לירות בנשק והכרנו להן את תורת צה"ל. לימדנו אותן משמעת ואיך להיות חיילות. באותה תקופה היו הרבה פצועים לאחר המלחמה וכולנו עזרנו לחיילים הפצועים להרמת המורל ולעשות שמח. החיילות עזרו בהתנדבות לקיבוצים השונים לחקלאים.

יש לי חברת ילדות ששמה יעל, היא ומשפחתה עלו מרומניה. הכרנו בכיתה ה' ואנו חברות גם היום, אחרי יותר מ-60 שנה. חברה נוספת שלי היא מירי, אותה הכרתי מימיי בצבא והשירות הצבאי, עברנו את הכול ביחד ואנו עדיין חברות.

הלימודים האקדמיים ותעסוקה

את לימודיי האקדמיים למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים (באותה שנה נפתחה אוניברסיטת בן גוריון שבנגב), אבל למרות הקרבה לאזור המגורים, העדפתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים, המוכרת והידועה.

לגור בירושלים הייתה הזדמנות לגלות את עיר הבירה שלנו, ואת כל המקומות היפים שלא הכרתי. ראיתי בפעם הראשונה את הכותל המערבי ואת החומה המפרידה. בתחום המקצועי עבדתי בהוראה כמורה. התחלתי לעבוד בגיל 24, למדתי ביולוגיה ואחרי כן לימדתי איך להשתמש במחשבים. אמנם היה קשה עם הילדים, אבל היה מספק וכיף. זכור לי שפעם אחת אבא של אחד מהתלמידים חזר ממילואים ושאל אותי: "איפה המורה?" ועניתי לו שאני בעצמי המורה. הוא אמר שאני בכלל נראית כמו תלמידה! באותה השנה לימדתי כיתה י'. לימדתי את מקצוע הביולוגיה ועשינו ניתוח לכל מיני בעלי חיים, חקרנו על התפתחות בעלי חיים ולמדנו על מבנה הגוף שלהם. התלמידים אהבו את החומר שלימדתי ואת השעורים שלי.

זכור לי מקרה שהצחיק אותי כמורה: פעם כתבתי מבחן בביולוגיה לתלמידים, בנושא תהליך המלח המייבש את הירקות. אחת השאלות הייתה: "אימא של יוסי הכינה סלט ולאחר שעה יוסי בא לאכול את הסלט, אך הסלט נראה לא טוב: הירקות נראו קטנים ומסכנים. מה אתם מציעים ליוסי לעשות?". במקום לענות על תהליך השימור לסלט, היה לי תלמיד שכתב כתשובה במבחן: שהוא מציע "שיוסי יבקש סלט חדש מאמו". תשובה זו של התלמיד מאוד הצחיקה אותי. התשובה הנכונה הייתה כמובן קשורה לתהליך שאם ממליחים מלח בסלט הרבה זמן לפני שאוכלים אותו, המים יוצאים מהירקות בתהליך שנקרה "אוסמוזה" והסלט נראה רע.

עוד זכור לי מתקופת צעירותי, כאשר הייתי סטודנטית באוניברסיטה, לא היו טלפונים ניידים ופעם בשבוע הייתי מתקשרת לאימא שלי באסימונים בטלפון ציבורי. כיום אין טלפון ציבורי ברוב המקומות, לרוב האנשים יש טלפון נייד וקל יותר לשמור על קשר.

בהמשך חיי התחתנתי עם יוסי בעלי וגידלנו שלושה ילדים מקסימים ומהם יש לנו נכדים יקרים. אני שמחה, מודה ומרוצה מהחיים.

הזוית האישית

תומר הנכד המתעד: הייתה לי חוויה מרתקת לשמוע את סיפור החיים של סבתי אילנה היקרה. אני מאחל לסבתא בריאות, אושר ושתמשיך להנות מהמשפחה.