מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, אילי מירון נולדה בירושלים, בשנת 1955 בשם אילאיל בן-ורד.

העיר היתה מאוד שונה מהיום: היו הרבה חילונים, והיו ימים שהיה שם כמיות רבות מאוד של שלג ולא היה אפשר ללכת לבית הספר.

סבתא שלי (עד היום) מאוד אהבה ללמוד. את בית הספר היסודי היא לא כל כך זוכרת לטובה מכיוון שהם היו 49 ילדים בכיתה אחת, אז היה די קשה. בכיתה ז' היא עברה לתיכון ליד האוניברסיטה, שעד היום הוא תיכון מאוד יוקרתי בירושלים.

בכתות ז'-ח', התיכון ליד האוניברסיטה היה בית ספר פרטי, והיה צריך להבחן בשביל להתקבל אליו, אבל זה היה בית ספר שמעבר לכל הדברים האחרים המיוחדים שהיו בו, הוא לימד איך ללמוד. כשסבתא שלי יצאה משם, היא ממש ידעה "איך ללמוד" (מה פחות ומה יותר חשוב, איך ללמוד למבחן וזה עזר לה מאוד בהמשך).

היא מאוד אהבה את זה: לדוגמא במתמטיקה הם עשו בגרות שהיום שווה לחמש יחידות, אבל את כל החומר הם למדו לבד, ומה שלימדו בכיתה, היה שווה לשנה ראשונה מתמטיקה באוניברסיטה. או למשל, הם למדו תנ"ך בצורה מדעית, כך שלכל דבר שהיה בתנ"ך, היה הסבר מדעי! (למשל הבקיעה של ים סוף, איך משה הוציא מים מהסלע… הכל) וזה היה ממש מעניין, אבל הם לא יכלו לגשת לבחינות בגרות, כי החומר שלימדו אותם לא היה בבגרות, ומה שיש בבגרות, לא לימדו אותם, לכן משרד החינוך אישר לבית הספר לעשות בגרות על חומר הלימוד שלימדו אותם.  זה היה בית ספר מאוד מיוחד וזאת הסיבה שסבתא שלי כל כך אוהבת ללמוד.

לסבתא שלי היתה חבורה עם חברים מהשכונה, כך שלא היה כל כך קשה להיפגש, כיוון שכולם היו יחסית קרובים. היתה עוד חבורה באותו תיכון, עם ילדים משכונה אחרת, לפעמים שתי החבורות היו נפגשות ביחד בימי שישי, במקום כל שהוא בין שתי השכונות, או שכל חבורה הייתה נפגשת לבד, כי זה היה מאוד רחוק למשל בחורף כשהיה מאוד קר. סבתא שלי כן שמרה על קשר עם כמה חברות, וגם היום יש להם חבורה עם עוד כמה בנים שהיו איתה בתיכון, והיו גם כמה בנות בחבורה, אבל הן כבר לא נפגשות היום.

תקופת מלחמת ששת הימים

המלחמה התחילה כשסבתא שלי היתה בכיתה ו', ובמשך כמה זמן התכוננו: פתחו את המקלטים, והציבו שקי חול (שקי חול זה שק שבתוכו חול, ואם יש פצצה זה לא יפגע באנשים), הציבו את שקי החול כמו קיר מהכניסה של הבניין, אל המקלט שהיה בגובה האדמה ולא מתחת לה.

בבוקר של המלחמה, 196765, סבתא שלי התעוררה מאוחר לבית הספר, אבל זה היה בסוף כיתה ו' והיא כבר עמדה לעבור לבית ספר אחר, כך שהיא לא כל כך 'שמה על זה', היא יצאה מהבית יחסית מאוחר. כשהיא כבר הייתה בדרכה לבית הספר, המשטרה לא נתנה לה לעבור, כי כבר חסמו את הרחובות, בית הספר היה מאוד קרוב לחומות של העיר העתיקה, שהייתה אז בשליטת ירדן, והם לא לקחו את הסיכון שמי שנמצא ליד החומות של העיר העתיקה יכול להפציץ את בית הספר.

סבתא שלי חזרה הביתה ואימא שלה מאוד כעסה שהיא מפספסת יום לימודים. בשעה עשר בבוקר, שחררו את כל הילדים לבתים שלהם (ככה שסבתא שלי לא הפסידה שום דבר), ולאחר מכן, בשעה 11:00 התחילה ההפגזה בירושלים. הם שהו שלושה ימים ולילות במקלט, ביחד עם כל השכנים, והיה אפשר לשמוע את ההפגזות מתוך המקלט. היו שם גם השכנים והילדים, כך שהיו ילדים יותר קטנים, ויותר גדולים מסבתא שלי. סבתא שלי זוכרת שבאיזה שהוא שלב היה בום כל כך חזק, שהם היו בטוחים שאם הם יוצאים מהמקלט, הם יראו שהבניין נהרס. התברר שפגז פגע בדודי מים שהיו על הגג, מה שגרם לזה שלא היו להם מים במשך כמה ימים עד שבאו לסדר את זה.

סבתא שלי זוכרת שביום השלישי של המלחמה, בערב, הודיעו ברדיו שאפשר לצאת מהמקלטים וההפגזה על ירושלים הסתיימה. החלונות היו מואפלים, כלומר היו עליהם בריסטולים שחורים, כדי שהאור לא יצא החוצה מהבית והמטוסים של הערבים לא יראו איפה יש בתים. בתוך הבית עם החלונות השחורים התאספו כמה משפחות של שכנים. אימא של סבתא פתחה בקבוק יין וכל השכנים הרימו כוסית לחיים לכבוד שחרור העיר העתיקה של ירושלים.

תקופת מלחמת יום כיפורים

המלחמה התחילה בתאריך 6.10.1973. סבתא שלי התגייסה ארבעה ימים אחרי תחילת המלחמה, והלכה לטירונות. בטירונות הם ארזו מנות קרב במשמרות של שמונה שעות עבודה ושמונה שעות מנוחה. העבודה הייתה פיזית ובשעות "המנוחה" היה צריך להספיק גם להפוך את הבנות לחיילות. היו להן מעט "מסדרים" והן למדו על נשק ועל הצבא.

היו בנות שהכניסו לתוך האריזות של מנות הקרב פתקים עם משפטי עידוד לחיילים, והן כתבו את הכתובת הצבאית שלהן. לאחר כמה ימים הגיעו תשובות וחיילים שקיבלו את האוכל עם הפתקים שלהן. ככה סבתא שלי והחברות שלה ידעו שהן עובדות בשביל החיילים שנלחמים ולא בשביל המחסנים בצבא.

בטירונות הם היו מנותקים מהבית ומהתקשורת והן לא ידעו בדיוק מה קורה במלחמה, אבל מידי פעם היו קוראים לבנות שקרובי משפחה שלהן נפלו בקרב, וככה הן הבינו שהמלחמה קשה.

 סבתא בצעירותה

חיי אזרחות

העבודה הראשונה של סבתא שלי אחרי השחרור מהצבא היתה במשטרה והיא הייתה סוג של "המשך" לתפקיד שהיה לה בצבא (היא הייתה צפנית, והיא הייתה מקבלת הודעות בכתב סתרים ומפענחת אותן). במשטרה היא עבדה במה שנקרא "משרד קשר", זה לא היה לפענח דברים, וזה לא היה סודי, אבל זה כל ההודעות של המשטרה וכל זה.

במקביל לזה היא התחילה ללמוד באוניברסיטה קרימינולוגיה ופסיכולוגיה (קרימינולוגיה זה "תורת הפשע" על איך לטפל בעבריינים), עם סיום לימודיה היא עברה לעבוד במשטרה כחוקרת נוער. זו הייתה עבודה קשה, אחרי כמה זמן, הייתה תקופה של הפגנות ופיגועים, וסבתא שלי מצאה את עצמה מבלה את השבתות ואת ימי שישי ברחובות, ולא היה אפשרי בשבילה להיות עם המשפחה, לכן היא עזבה את עבודתה במשטרה.

לאחר כמה שנים היא התחילה ללמוד הוראת מלאכה, שזה משהו שהיא מאוד אוהבת. היא עבדה בזה שנתיים, ואחר כך היא שינתה תחום לגמרי ועשתה הסבה מקצועית, סבתא שלי הייתה בוגרת של מדעי החברה ולכן היא נכנסה לתחום של ניהול כח אדם. היא עבדה בארגון מאוד גדול עם אלף עובדים, בית חולים "אסותא" שהיום נהיה עוד יותר גדול, וזו היתה עבודה מאוד מעניינת ותובענית.

לאחר מכן הגיע שלב שהתחלפו אנשים בהנהלה, וגם מבחינה כלכלית היא פחות הייתה צריכה את זה לכן היא שוב עזבה את העבודה הזו, והלכה ללמוד את תולדות האומנות. היא לא למדה המון זמן והיא לא ידעה אם יהיה קשה לחזור ל"ספסל הלימודים" עם כל המבחנים והעבודות, לכן היא נרשמה לתואר ראשון, אחרי סמסטר אחד, היא  ביקשה לעבור ללמוד במסלול לתואר שני.

זו הקריירה התעסוקתית של סבתא שלי קריירה כל כך מגוונת.

לסבתא שלי יש כל מיני תחביבים שהיום כבר לא מקובלים: לרקום, לסרוג, היא גם מאוד אוהבת לקרוא עוד מאז ילדותה (היא גם קוראת נורא מהר שזו בעיה כי אם נוסעים לחו"ל היא צריכה לקחת שניים-שלושה ספרים שלא יגמר לה מה לקרוא). היא אוהבת גם לצייר: הרבה שנים היא עסקה בציור על מוצרי עץ (יש לי בבית שולחן קטן כזה שהיא ציירה עליו) ובשנים האחרונות  נוסף תחביב הסודוקו.

עבודת הדוקטורט של סבתא – "ציור איראני במאה ה-19"

בשנת 2018 היא הגישה דוקטורט בתולדות האומנות על נושא של "ציור איראני במאה ה-19", מה שנחשב לתקופה של ציור מודרני. הייתה לאיראנים מסורת מאוד אופיינית של אומנות, ובמאה ה-19 התחילו ההשפעות של אירופה.

סבתא שלי לקחה חפץ שנקרא "קופסת עטים", (מאוד דומה לקלמר) שיוצרה באיראן במאה ה-19 מעיסת נייר, וזה היה מאוד קטן, והם היו מציירים על זה. הציורים היו בעצם מסרים, כי זו הייתה אומנות מאוד גבוהה ונחשבת. קופסת העטים בעצם הייתה מוצר מאוד יקר, שהיה שייך למלך.

בעבודה של סבתא שלי היא עשתה שני דברים עיקריים: היא הראתה את הקשר בין הציור שלהם לבין מה שקרה בשטח, ובנוסף היא שאלה אם האומנים האיראנים באמת הושפעו מאירופה או שהם נשארו עם המסורת שלהם.

זה היה נושא עד כדי כך ייחודי שכשהיא סיימה לכתוב את הדוקטורט שהיה כתוב בעברית, לא היה מי שיבדוק אותו, מכיוון שלא היה אף אחד בארץ שמבין את זה, ולא היה אפשר לשלוח את זה לחו"ל כי זה היה בעברית.

ואז מצאו פשרה: היו צריכים שני אנשים בשביל לבדוק דוקטורט, לכן הביאו אחד מתחום האומנות שלא באמת מבין משהו באומנות שהיא לא של אירופה, והשני היה מאיזה חוג של פוליטיקה של מדינת ערב, והוא לא מבין שום דבר באומנות, ולכן לקח שנה לתת לה תשובה, והיא עברה בסופו של דבר.

הזוית האישית

סבתא אילי: העבודה במסגרת הקשר הרב דורי איפשרה לי להזכר בארועים משמעותיים מהילדות שלי ולחלוק אותם עם אופיר. דו – השיח בינינו הציף את ההבדלים המהותיים בין אז להיום. לצד הנושאים הרציניים שעלו היו גם חוויות משעשעות. האישי השיק ללאומי, בדיוק כפי שקורה גם היום. באופן אישי נהניתי להיזכר בקול רם.

הנכד אופיר: במהלך העבודה גיליתי על סבתא שלי המון דברים שלא ידעתי בעבר, כמו במה היא עסקה אחרי הצבא, ועל החוויות שלה בתור ילדה. זה היה מאוד מעניין לשמוע על כל הדברים שעברו עליה בתור ילדה וגם בבגרותה.