מאגר סיפורי מורשת

שמי איזו, נולדתי בסוחומי שבגיאורגיה בשנת 1948. לאמא ציפורה, מתחקייה, ואבא שלום, מסוחומי. יש לי אחות בשם מדיקו ואחות נוספת שלא קיימים פרטים לגביה.

כשסבתא הייתה בת שמונה אמא שלה נפטרה מסיבוך בלידה של אחותה השנייה, ילדה שלישית למשפחה. אבא של סבתא קיבל קשה מאוד את מותה של אשתו ולא רצה לגדל את התינוקת החדשה בלעדיה, לכן ביקש מבית החולים למסור אותה לאימוץ. מאז סבתא לא ראתה אותה יותר. השמועה מספרת שאחותה של סבתא אומצה על ידי זוג רופאים מרוסיה ועלתה לארץ. שנה לאחר מותה של אמה, אביה התחתן בשנית והיא גדלה עם אמא חורגת שבהמשך עלתה איתה לארץ.

בגיאורגיה, הולכים לגן עד גיל שבע ולאחר מכן עולים לבית הספר היסודי. בימים של אז, היו לומדים סה"כ עשר שנים, מכיתה א' ועד כיתה י'. סבתא שלי למדה שמונה שנים כי לאחר מכן המשיכה לבית הספר לאחיות. בגיאורגיה האפשרויות היו להמשיך עוד שנתיים בתיכון או ללכת ללמוד בבית ספר מקצועי.

סבתא למדה במשך ארבע שנים: שלוש שנים לימודי אחיות ושנה לימודי יולדות. את הלימודים סיימה בהצטיינות וקיבלה תעודה אדומה*.

על מנת לקבל את תעודת ההצטיינות, חייבו אותה להיות פעילה בתנועה הקומוניסטית ולכן הייתה יושבת ראש הכיתה שלה, כיתת מילדות, ונציגה שלהן בתנועה הקומוניסטית.

לאחר שקיבלה את התעודה האדומה התקבלה סבתא ללימודי רפואה בעיר הגדולה, אך אביה לא הסכים שהיא תלך ללמוד שם. הוא חשש לשלוח אותה לבדה בגיל כה צעיר לגור לבד בעיר אחרת ועוד כיהודייה, לכן נאלצה לוותר על לימודי הרפואה.

לאחר שסיימה את לימודי האחיות בהצלחה החלה לעבוד כאחות בקופת חולים לילדים.

מיד לאחר סיום הלימודים, בשנת 1967, סבתא התחילה לצאת עם סבא אפרים, שהיה מבוגר ממנה ב-9 שנים. היא הכירה את סבא מהשכונה והם יצאו חצי שנה ואז התחתנו.

סבא אפרים היה חייט והיה לו מפעל תפירה לחליפות של גברים עם 100 עובדים ועובדות. בשנת 1969 נולד אחיה הבכור של אמא, דני (דניאל) ובשנת 1971 נולד אחיה השני בן ציון (בנצי).

סבא אפרים שידע שלסבתא היה חלום להיות רופאה, אמר לה להירשם ללימודי רפואה ובמידה והיא תתקבל הם יעברו לגור קרוב לאוניברסיטה כדי שתוכל להגשים את חלומה. סבתא התקבלה ללימודים, אך בשנת 1972 נפתח חלון זמנים שבו אפשרו עלייה של יהודים מברית המועצות לארץ ישראל והם בחרו לנצל את ההזדמנות ולבנות חיים חדשים בארץ. סבתא הייתה בת 23 כשהם עלו לארץ עם שני ילדים קטנים.

סבתא הייתה אישה מיוחדת לדורה. אחותה מדיקו הייתה עקרת בית כל השנים, גם בילדותה הייתה לומדת את מטלות הבית וגם לאחר שהתחתנה לא יצאה לעבוד. לעומתה, סבתא שלי הייתה אישה משכילה וסבא מאוד העריך אותה בגלל זה. לא כל הגברים תמכו בנשים שרצו ללמוד ולעבוד. באותה התקופה זה היה פחות מקובל.

כשסבא וסבתא שלי עלו לארץ בשנת  1972, הם נקלטו באולפן ולמדו שם עברית במשך חצי שנה. לסבא היה קשה למצוא עבודה במקצועו בארץ והוא היה מובטל במשך קרוב לשנתיים. סבתי הייתה המפרנסת העיקרית בבית. על מנת לצאת ולעבוד בארץ, לאחר שהבין שקשה להתפרנס כחייט, סבי פתח קיוסק בשינקין בתל אביב, שנחל הצלחה רבה. נהגו להגיע אליו אנשים משכילים כגון עורכי דין, רופאים, עיתונאים.

בשנת 1974 נולדה אמי, ציפי, שקרויה על שמה של אמה ז"ל של סבתא איזו.

הזוית האישית

לביא: השיחה עם סבתא הייתה מאוד מעניינת. זה חשוב בעיניי לשמוע את סיפור השורשים של המשפחה שלי.