מאגר סיפורי מורשת

סבתא קורין היא אמו של סבי, מוטי, אביה של אמי. בחרתי להביא את סיפורה מאחר ועבור משפחתי סבתא קורין היא דמות משמעותית והערכים אותם העניקה לבנה (סבא שלי) הם ערכים מובילים בחיינו עד היום.

כל ששת נכדיה נהגו לקרוא לה "סבתא אוכל" מאחר ותמיד הייתה מפנקת אותם ומאכילה את כולם במאכלים טעימים ומיוחדים אשר ליוו את משפחתה עוד מילדותה שבתורכיה. לאמי אף יש צלקת שנגרמה לה לאחר שפתחה את הראש כשסבתא קורין רדפה אחריה עם כוס שוקו וניסתה לשכנעה לטעום ממנו…

לאחר מותה בחרו נכדותיה להנציח את זכרה בכתיבת ספר מתכונים. בכל בית מבית הנכדים יש העתק מן הספר כך שגם אנו, הנינים, נהנים מהמטעמים של "סבתא אוכל". בספר זה מופיעים גם תולדותיה ומרבית המידע אותו אני מביאה כאן לקוח מספר זה בנוסף לראיונות שערכתי עם סבי ועם אמי.

את ילדותה ובגרותה עברה קורין בעיר צָ'נָקָאלֶה (Çanakkale) ("עיירת דרדנל" כפי שסבתא נהגה לקרוא לה) שבתורכיה, לחופי מצר הדרדנלים, המפריד בין אסיה לאירופה. הבית בו התגוררה עם משפחתה נבנה ע"י אביה, סבא שלמה, בשנת 1932, בלב השכונה היהודית בעיירה, שמנתה כמה עשרות משפחות יהודיות, קרוב לתחנת משטרה ולביתו של הרופא היחיד בעיירה. היה זה בית פרטי פינתי, מפואר לזמנו, בן חמישה חדרים, מרתף, גינה עורפית, באר מים (למרות שנהגו לקנות מי מעיין בפחים גדולים) ואפילו אמבטיה עם דוד מים בהסקת עץ (למרות שנהגו לרחוץ בחמאם הקרוב פעם בשבוע). הבית שכן בצמוד למסגד, מרחק הליכה מבית הכנסת, מחוף הים, ומהמכולת שהייתה בבעלות אביה ושכנה ברחוב השוק.

מאחר ולא היה מקובל לשלוח את הילדים לגן, אחת השכנות הייתה שומרת בבקרים, בביתה, על קורין ומספר ילדים נוספים, עד שהגיעה לגיל שבע והחלה ללכת לבית ספר יסודי תורכי, בו למדה במשך חמש שנים בלבד. בכיתה ה', בת 12, סיימה את לימודיה ולא למדה יותר. בעיירה הייתה חטיבת ביניים תורכית, אך היהודים נהגו לשלוח אליה רק את בניהם. הבנות, בגלל שהיו כבר נערות והוריהן פחדו שיתבוללו עם הנוכרים – נאלצו להפסיק ללמוד ולהישאר בבית.

בשנים הללו, מגיל 12 ועד לחתונתן, העבירו קורין ואחיותיה את זמנן בעזרה בניקיון הבית, ברקמה, במשחקי קלפים ובקריאת ספרים בתורכית. על המטבח שלטה אמה – סבתא סניורה, והבנות, כרווקות, לא היו נכנסות אליו אך כבר אז החל סיפור האהבה של סבתא קורין עם אוכל. סניורה הכינה בבית מגוון רחב של מעדנים לממכר בחנות המכולת שבבעלותם: זיתים, חמוצים, לָקֵרְדָה, ומתוקים שונים. אחיותיה הקטנות רוזלי, בקי ורחל נהגו לסייע לאביהן בחנות, אבל קורין כבכורה לא חויבה בכך. כנערה למדה קורין תפירה אצל תופרת, ותפרה לעצמה ולאחיותיה בגדים, מיומנות זו תרמה לה רבות בהמשך חייה.

בהיותה בת 20, נסעה לחופשה באיסטנבול אצל דודתה בִּיבִינוּטָה. בעת היעדרה שודכה ע"י הוריה, בתיווך שכנות (היה מקובל כי יהודי העיירה שידכו בין ילדיהם באמצעות שכנות. רק מעטים שודכו לבני/ות ערים אחרות), בלא ידיעתה וכלל מבלי להיוועץ בה, לחיים אסטרוטי, שהתגורר עם הוריו באותה השכונה. למעשה, קורין הכירה את חיים במראֶה, אך מאחר ועל בנות נאסר לחלוטין לשוחח עם בנים, והייתה הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות, היא מעולם לא שוחחה עימו לפני השידוך. שידוך היה, בין היתר, עסקה כלכלית, בה נקבע כמה נדוניה יתנו הורי הכלה לזוג הצעיר, כולל סכום הכסף במזומן שישלמו הורי הכלה להורי החתן תמורת הזכות שיישא את בתם לאישה. כאשר חזרה מחופשתה, בעודה משוויצה במקטורן האדום החדש שתפרו לה, הודיעו לה הוריה כי היא מאורסת. קורין זעמה על כי השידוך נסגר מאחורי גבה, ולא רצתה להינשא לחיים (כמובן שלא הייתה לה כל ברירה אחרת מלבד לציית להוריה – אם שוברים אירוסין זה "שֵם לא יפה"). לאחר מסיבת האירוסין, במשך מספר חודשים, עד לחתונה, מותר היה למאורסים להיות ביחד (אבל לא להתייחד בשום פנים ואופן), כך הכירה את בעלה לעתיד והתאהבה בו.

במהלך חודש דצמבר 1945 נערך פסטיבל החתונה של קורין וחיים – הוא נמשך כחודש, כששיאם בשבעה ימים של מסיבות בלתי פוסקות: שבוע לפני החופה נערך טכס חינה, בו לבשה קורין חלוק מקטיפה רקום בחוטי זהב. יומיים לפני החופה נערך טכס הנדוניה – הורי הכלה תלו על קירות ביתם את כל הנדוניה המושקעת אותה הכינו לקורין: שמיכות, בגדים, כותנות לילה, מצעים, מעילים וכו'. כל תושבי השכונה הגיעו לבית הכלה על מנת להתרשם מהנדוניה שהכלה זוכה בה. במעמד זה גם שולם המוהר להורי החתן. באותו ערב הועמסה כל הנדוניה על משאית והועברה בפומבי ובחגיגיות לבית הורי החתן.

יום לפני החופה הלכה קורין לטבול בחמאם, ולאחר מכן נערכה מסיבה גדולה בבית הכלה לכבוד היותה מוכנה וטהורה לקראת חופתה. ביום החופה תור החתן ללכת לחמאם, ולאחר הטבילה הוא הובל, בליווי תזמורת, לבית הוריו. וכך, בתאריך 30.12.1945 נישאה סבתא קורין, בשמלה לבנה, לסבא חיים, בחופה מפוארת שנערכה בבית הכנסת בצ'נקאלה. הרב המחתן היה חכם סולומון.

לאחר החתונה הצטרפה קורין לבעלה הטרי והם גרו בבית הוריו. גם בתקופה זו לא היה מקובל שאישה תצא לעבוד, וגם כאן מי ששלטה במטבח הייתה אם הבית – סבתא קָלוֹ (קלי), אמו של סבא חיים אך בשלב זה קורין כבר למדה מאמהּ סניורה את סודות המטבח. בתאריך 31.12.1946 נולדה בתם הבכורה אסתר (אתי).

בשנת 1948, הושפעו סבתא קורין וסבא חיים מקום המדינה היהודית, מגל העלייה הגובר, ומתעמולה ציונית נרחבת ("ארץ זבת חלב ודבש", "בישראל מחלקים בתים בחינם"). באותה תקופה הייתה מעט אנטישמיות בצ'נקאלה (סבא חיים סיפר כי לעיתים היו מתנכלים לו ומקללים אותו בשל היותו יהודי). כך, לאחר שלוש שנות נישואים, עלתה המשפחה הצעירה לישראל, בשייט שארך שלושה ימים וסערה גדולה אחת על אוניה בשם "מונטאש", דרך איסטנבול לחיפה. האונייה הייתה אוניית משא, והעולים ישנו בבטן האונייה, יחד עם חפציהם. בהיעדר מזוודות ומכולות הם עטפו וקשרו בשטיחים את הכבודה שהעלו עימם (מזרנים, כריות ושמיכות) ובגדים נִיידו בארגז מסע מעץ.

בחיפה שוכנו במעברת "שער עליה" למשך כשישה חודשים, ולאחר מכן השתקעו בזיכרון יעקב. מאחוריהם, בצ'נקאלה, נותרו משפחותיהם. אחרי שעלו התגברה האנטישמיות בעיירה, ואף היה פוגרום ביהודי העיירה – בקבוקים ואבנים הושלכו על בתי היהודים ונופצו חלונות ודלתות.

התנאים בישראל היו קשים: הם גרו בצריף, עבדו בעבודות קשות (סבא חיים עבד ביקב בזיכרון ובנמל חיפה), אוכל היה בהקצבה (בשל הנהגת "משטר הצנע") אך סבתא הצליחה למרות זאת לבשל מטעמים. בתוך כל זה בתאריך 24.07.1951  נולד ילד נוסף – מרדכי (מוטי), סבא שלי. בכדי לעזור לילדיה בישראל, נהגה סבתא רוסו לקנות בשר, לטגנו בשומן, להסתירו בפחים גדולים (5 ק"ג) של מלפפונים בבשר המשומר ובשומן, להלחים את המכסה ולשלוח בדואר לסבתא קורין.

על אף הקשיים הרבים סבתא וסבא ידעו להתמודד, לקחו אחריות והמשפחה עברה להתגורר בטירת הכרמל, בבית אבן, ושלוש שנים אח"כ, בשנת 1957, עברו לשכונת נווה-שאנן שבחיפה.

בסוף שנות השישים החלה סבתא קורין לעבוד בתפירה, בסאלון לתפירה עילית של התופרת הידועה, גב' טוניה, ברח' מסדה בחיפה, כדי לחסוך כסף לשליחת הילדים למוסדות השכלה גבוהה. גב' טוניה העלימה מהרשויות את העובדה שיש בבעלותה עסק, לכן לא שילמה לקורין דמי ביטוח לאומי, וכאשר היו באים לביקורת, הייתה מחביאה את עובדותיה בשירותים או מבריחה אותן מהבית. בנוסף, היא אף הייתה מענישה אותן על פטפוטים ואיחורים, אך מאחר וסבתא הייתה העובדת הבכירה וגב' טוניה חששה שבלעדיה לא תסתדר-היא הייתה סולחת לה על מעידות חמורות כאיחור.

עם לידת הנכדים נהגה סבתא לבקרם מידי שבוע ולהביא סירים מלאים כל טוב. אחת אהבותיה הייתה לארח את המשפחה כולה ולהזמין את נכדיה ללינה בביתה כך שתוכל להמשיך ולפנקם גם בארוחת הבוקר.

אמי, נכדתה הצעירה ביותר של סבתא קורין, מספרת שלכל נכד יש זיכרון של מאכל מסוים שהיה אהוב עליו. אמי אהבה מאוד "וובו לימון" שזוהי דייסה העשויה מביצים ועוף. אמי נהגה לטבול פרוסת לחם לבן בדייסה ולהתענג על הטעם. לא היה ביקור בו סבתא לא הייתה מושיבה את האורח לסעודה, לא משנה מה הייתה השעה ביום תמיד היו לה מטעמים להגיש וכך הייתה מביעה את אהבתה ודאגתה.

לא זכיתי להכיר את סבתא קורין אישית. אמי מספרת שסבתא מאוד ציפתה והתרגשה מלידתי. מדי יום הייתה מתקשרת לאמי לשאול לשלומה ולברר האם כבר נולדתי (לקחתי את הזמן ונולדתי בשבוע 41+6, כך שהציפייה הייתה גדולה). לצערי הרב, סבתא נפטרה במפתיע ארבעה ימים לפני שנולדתי (6.7.2009). לאחר מותה, כשילדיה פינו את דירתה מצא סבי דובי קטן אותו העניק לי בשמה של סבתא קורין. סבא מספר שלידתי, לאחר מות אימו, החזירה לפניו את החיוך והוציאה אותו מן האבל הגדול.

בזכות הסיפורים הרבים על סבתא, אהבתי לאוכל מיוחד והדובי הקטן, אני מרגישה שסבתא קורין היא דמות בלתי נפרדת מחיי וגם לה חלק בעיצוב האדם שאני. אני אוהבת לשמוע סיפורים עליה ונוהגת לדפדף בספר המתכונים הכולל תמונות רבות שלה.

הזוית האישית

סבא מוטי: נהניתי לספר לך את הסיפור על עבר אמי ומקווה שתעבירי אותו גם לדורות הבאים.

הנכדה עדי: היה לי לעונג ללמוד על עברה של סבתא רבתא שלי ואעביר זאת לילדיי ולדורות הבאים.