מאגר סיפורי מורשת

שמי זיו כהן, ובמסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתף השנה, החלטתי לראיין ולתעד את סבתי אוגט. נכון, שמה נשמע קצת שם מוזר ומצחיק, וזאת מכיוון שסבתי עלתה לארץ ממרוקו כשהייתה בת 8. כיום סבתא בת 65.

ההורים של סבתא שלי – שמם שלמה ז"ל ורחל ז"ל, ולהם נולדו שבעה ילדים: הבכור הוא אליהו ז"ל שלצערנו לפני כשלוש שנים נפטר ממחלה. אחריו נולדה ארלט, ואז מישל, סבתא אוגט, בבר, מקסים ודורון – הצעיר מבין החבורה. כולם נולדו במרוקו למעט דורון, ולכן שמם תואם את ילדי מרוקו ושמו של הצעיר תואם את סגנון ילידי הארץ.

סבתא מספרת שכאשר הם חיו במרוקו, הם היו משפחה מאד אמידה ועשירה. סבא שלה היה סיטונאי של מוצרי מזון ותבלינים, הוא היה מוכר לסוחרים ממדינות אחרות. בבית היו להם משרתות ומטפלות שהיו דואגות לסבתא ולאחיה, כובסת ואפילו נהג צמוד.

בעקבות מלחמת ששת הימים, פנו להורים של סבתא מהסוכנות היהודית ושכנעו יהודים לעלות לארץ ישראל. העלייה לארץ נעשתה דרך צרפת לתקופה קצרה ואז לארץ ישראל. סבתא מספרת שאביה העביר מלא כספים לבנקים בצרפת, אך בעקבות המלחמה הייתה נפילת בנקים גם בצרפת וכל הכסף הלך. רוב הרכוש נשאר במרוקו, ולכן כשעלו לארץ הם התחילו מכלום.

הם חיו במעברה צפופה עם עוד כמה משפחות. להוריה ולמשפחתה היה בהתחלה מאד קשה להסתגל למצב שלהם בארץ, הן מבחינת הכסף- הם היו רגילים למותרות ולעושר, והן מבחינת מנטליות ושפה. מהר מאד היא התרגלה לחיים בארץ, וסבתא הכירה חברות טובות במעברה שעד היום הן בקשר.

סבתא הלכה לבית ספר דתי שמאד אהבה, "מעלה חב"ד", שם למדה לימודי יהדות. את תקופת הלימודים היא זוכרת ובמיוחד חוויה בלתי נשכחת עבורה היא כשהייתה בטיול שנתי ליומיים בצפון, במחנה נורית. מיד כשהם הגיעו למחנה, הם התחילו להקים אוהלים ואז הייתה חדירה של מחבלים לאזור. לבסוף החוליה נתפסה, אך אילצו אותם לחזור הביתה. היא זוכרת שהתלמידים היו מאד מבוהלים ומפוחדים, וכל שנה כשהיה מגיע זמן הטיול השנתי, היא הייתה חוששת לצאת.

סבתא לא עשתה שירות צבאי ובמקום זה היא סיימה לימודי אחיות. בגיל 20 סבתא הכירה את סבא שלי – אבי, אך הם התגרשו אחרי עשר שנים. נולדו להם שני ילדים: אבא שלי ואחותו, דודה עדי.

סבתא עבדה במשך 30 שנה במחלקת הוספיס בהדסה הר הצופים, "המחלקה הסופית" כך קוראים לזה. למחלקה הזו מגיעים כל החולים הסופניים במחלת הסרטן, וסבתא שלי הייתה זו שהייתה מטפלת בהם, עד שהם נפטרו. מצד אחד היה לה מאד קשה עם המחלקה הזו, אבל מצד שני זה נתן לה הרבה סיפוק ומילא אותה. היו לה הרבה חולים שהיא טיפלה בהם ונקשרה אליהם, ולצערה נפטרו לאחר תקופה קצרה.

לפני כשלוש שנים יצאה סבתא לפנסיה רפואית. כיום היא בבית, נהנית מהחופש שלה, הולכת להופעות ונוסעת לטיולים רבים, מה שלא יכלה לעשות כשעבדה.

הזוית האישית

זיו הנכד המתעד: מאד נהניתי לשבת ולהקשיב לסיפורים של סבתא, במיוחד על העבר ועל החיים העשירים במרוקו ועל חיי העוני שחוותה כשעלתה לארץ. אני חושב שסבתא שלי היא אישה לביאה וצריך להיות בנאדם מאוד חזק כדי להתמודד עם עבודה כמו זו בה היא עבדה, זה לא מובן מאליו לאחר הסיפורים שלה.  אני אוהב ומעריך אותה כעת אפילו יותר, ומאחל לה שתמשיך ליהנות והכי חשוב – הרבה בריאות, כי מגיע לה.