מאגר סיפורי מורשת

שמי שני כץ, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להשתתף בתכנית יחד עם סבתא שלי, אביבה דובסקי ולתעד את סיפורה. סבתא אביבה נולדה בשנת 1944 לבית משפחת שלם.

הרקע המשפחתי

שמות הסבים והסבתות שלה – לסבתא שלה מצד אימא  שלה קראו: פלומבה (שהמשמעות של זה זה – יונה), לסבא מצד אימא קראו – אהרון

לסבא מצד אבא קראו – חיים, לסבתא מצד אבא  קראו – ביין ונידה (שהמשמעות של זה היא ברכה).

מה שמצחיק זה שהשם העברי של סבא שלי זה ברוך… כמו ברכה, והשם של אבא שלי זה שלמה, כמו האבא של סבתא שלי.

עד גיל שלוש, הם גרו אצל סבתא וסבא שלה ברחוב הרצל בתל אביב. זה היה בניין של סבא שלי ואחר כך הם עברו לרחוב יהודה הלוי 7, בתל אביב, סבתא מספרת: "גרנו מול המשטרה הבריטית, בתקופה שהבריטים שלטו בארץ". כשהיא הייתה בת 14, הם עברו לגור ברחוב רמז, בתל אביב, ביום העצמאות העשירי של מדינת ישראל. בדירה הזו היא גרה עד שהיא התחתנה עם סבא שלי.

בהתחלה, אבא שלה עבד בבית מלאכה לעגלות ילדים וצעצועים. הייתה לו חנות לצעצועים והוא היה מכין בעצמו את כל הצעצועים והעגלות, הוא היה מאוד מוכשר. הוא תמיד היה מתקן את כל הדברים בבית ובונה דברים. הוא היה מנגן לפעמים על גיטרה.

אימא שלה, כשהיא הגיעה לארץ, היא עבדה בתפירה של שמלות בסלון נשים יוקרתי. היא הייתה תופרת לסבתא את כל השמלות והבגדים, וגם סרגה לה את כל הסוודרים, עד היום היא שומרת שני סוודרים שאימא שלה הכינה לה.

שני ההורים שלה עלו מיוון, אבל בנפרד הם לא הכירו מראש.

אבא שלה עלה כספורטאי במכביה השנייה, בערך בשנת 1933. הוא היה ספורטאי, קופץ על מוט. אחרי המכביה הוא נשאר בארץ למרות שהבריטים לא הרשולעלות אז לארץ. הוא למד תקופה קצרה ב"מקווה ישראל" ומשם התחיל עם חנות הצעצועים.

בתקופת מלחמת העצמאות, היא הייתה בת ארבע, הערבים הפגיזו את הבית שלהם והם התחבאו בחנות. סבתא דווקא, זוכרת את זה כחוויה טובה, כי היו בחנות צעצועים וספרים. כשגם שם נהיה מסוכן לישון, הם עברו כל פעם  לישון, במקום אחר, אצל חברי או בני משפחה אחרים.

אבא שלה הגיע לארץ לבד, ההורים שלו הצליחו לעלות לארץ בזמן, לפני שהנאצים נכנסו ליוון, אבל אחיו ואחותו עם המשפחות שלהם לא הצליחו לברוח ונשלחו למחנות ההשמדה ושם נרצחו.

אימא שלה הגיעה עם כל המשפחה שלה בשנת 1935 כשהיא הייתה בת 17. כשהם הגיעו לארץ, הם ישנו אצל בני דודים שלה, משפחת קרסו. אימא שלה למדה ביוון בבית ספר של מוסוליני, שהיה השליט של איטליה, שם היא למדה כמה שפות ואפילו זכתה בפרס לנסוע לאיטליה. כל זה קרה בדיוק לפני המלחמה ולא הרשו לה לנסוע וזה היה מזל, כי היא ניצלה כך מההשמדה של היהודים באיטליה.

הילדות של סבתא אביבה

סבתא זוכרת את גן הילדים שהיא הייתה בו. הם אכלו אוכל שהיא מאוד אהבה – חביתה עם פירה. היא הלכה לגן עם בת דודה שלה, שהן קרובות עד היום.

רק כשסבתא הייתה בת ארבע, הוקמה המדינה ועד אז הבריטים שלטו בארץ. הם גרו מול המשטרה הבריטית. הבריטים היו עושים עוצר כל פעם ברחובות שונים וכל פעם אבא שלה היה נתקע מחוץ לבית בגלל זה, לכמה שעות. ליד הבית שלה היה בית חולים ליולדות, ושם בחצר היו מתחבאים הלוחמים מהאצ"ל, שזו הייתה קבוצה של לוחמים שנלחמו למען השחרור. סבתא שלי והחברים שלה ידעו שהם מתחבאים שם, אבל הבריטים לא ידעו, אפילו שהם היו שם ממש ממול.

בשכונה שהם גרו, אבא של חברה שלה היה מארגן להם אירועים ביחד. הם היו מכינים הצגות לחג פורים ובפסח. הוא היה לוקח את כל הילדים של השכונה ללונה פארק. סבתא מאוד אהבה לקרוא ספרים, היא זוכרת שהיא הייתה לוקחת שני ספרים מהספרייה – אחד היא הייתה מסיימת כבר בדרך הביתה…

סבתא הלכה לתנועת הנוער "הצופים" והשתתפה בכל הפעילויות, למרות שהיא זוכרת שהיא הייתה מאוד ביישנית. היא הייתה הולכת להרבה חוגים בבית הספר- חוג ספריה וחוג ציור.

צבא

סבתא התגייסה לצבא בגיל צעיר, בת 17.5. כששאלו אותה מה היא רוצה לעשות בצבא? היא אמרה שהיא רוצה לשרת באילת, אבל לא הקשיבו לה ושלחו אותה למחנה ליד אשקלון ושם היא הייתה פקידה פלוגתית. אחר כך העבירו אות לחיל ההנדסה בקריה. שם הייתה פקידה של שני רס"ן.

לימודים

בתום השירות הצבאי, סבתא אביבה, למדה גרפיקה בקורסים ייעודיים. היא החלה לעבוד אצל אמן מפורסם בשם דן רייזנגר ובמקביל החלה ללמוד ב"בצלאל", שזו אוניברסיטה לאמנויות. היא למדה שם את אמנות עיצוב המוצר. היא למדה שם רק שנה, כי היא החליטה שהיא רוצה ללמוד גם משהו רציני יותר. היא נרשמה ללימודי פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה, אבל גם זה לא התאים לה בסוף, אז היא עברה ללמוד משפטים.

עבודה

לאחר שסיימה את לימודיה, סבתא אביבה, התחילה לעבוד ב"מוסד". בתקופה שעבדה שם פרצה מלחמת ששת הימים. אחר כך היא עבדה בתור עורכת הדין בחברות ביטוח ובהמשך הפכה להיות הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה והרווחה. היא קיבלה תפקיד של רשמת, שזה כמו שופטת בבית משפט השלום בנושאים ספציפיים, וסבתא עבדה בנושאים אזרחיים.

נישואין

סבתא הכירה את סבא בשנת 1971. הם הכירו במסיבת יום ההולדת שלה. שנה לאחר מכן הם התחתנו בשנת 1972.

חפץ מן העבר – תיבת הזהב

זהו סיפורה של תיבה שנמצאת אצלנו במשפחה כבר יותר מ-100 שנים. היא הייתה שייכת לסבא רבא שלי מצד אימא שנולד ביוון.

בשנת 1934 סבא רבא שלי רצה לעלות לארץ, אבל הבריטים לא הרשו ליהודים לעלות, אז הוא הצטרף למכביה השנייה שנערכה בישראל, בשנת 1935 בתור קופץ לגובה. בסוף המכביה כשהספורטאים היו צריכים לחזור ליוון, הוא התחבא ונשאר בארץ ישראל.

שאר בני המשפחה שלו נשארו ביוון – ההורים שלו, אחותו, בעלה והילדים שלהם, אחיו ואשתו. כל התכשיטים של המשפחה והרכוש שלהם נשאר איתם ביוון.

לפני שהנאצים כבשו את יוון, סבא רבא שלי הצליח להביא את ההורים שלו לארץ, אבל שני האחים והמשפחות שלהם נשארו ביוון.

כשאח של סבא רבא שלי הבין שהנאצים עומדים לשלוח אותם למחנה ההשמדה אושוויץ, הוא לקח את תכשיטי הזהב שלהם, שם אותם בתיבה המשפחתית והביא אותם לשכן היווני הקרוב שלהם. הוא ביקש ממנו לשמור עליהם עד שמישהו מהמשפחה יבוא לקחת אותם. השכן הסכים והנורא מכל אכן קרה, שני האחים והמשפחות שלהם נרצחו במחנה ההשמדה.

אחרי המלחמה, סבא רבא שלי חזר ליוון, כדי לקחת את הרכוש שלהם. הוא ניגש לשכן לקבל ממנו את התיבה עם התכשיטים, אבל התיבה הייתה ריקה! סבא רבא שלי היה מאוד מופתע. השכן אמר שהוא קיבל אותה ריקה, אבל סבא רבא שלי ידע שהוא בעצם גנב את התכשיטים.

לצערו, הוא לא יכול היה להוכיח את זה, אז הוא לקח את התיבה הריקה וחזר לארץ ישראל. היום התיבה נמצאת בבית של סבתא שלי במרכז הסלון, כזיכרון למשפחה שהייתה ואיננה עוד.

 תיבת הזהב

מסורת מן העבר

אימא של סבתא, הייתה מכינה תמיד סיר עם קציצות בשר ברוטב עגבניות. סבתא שמרה את הסיר ואימא שלי מכינה גם היא את אותן הקציצות, באותו מתכון ובאותו הסיר עד היום.

 סיר הקציצות של סבתא

הזוית האישית

שני: היה לי ממש כיף לשמוע את הסיפור וללמוד דברים חדשים על סבתא. אני חושבת שצריך להמשיך עם התכנית הזו, כי זה היה ממש כיף לדעת עוד ועוד דברים על סבתא.

סבתא אביבה: אני מאוד שמחתי לשתף בחוויות שלי את נכדתי, שני ולספר לשני את הזיכרונות שלי וגם להיזכר בהיסטוריה של המשפחה. זה גרם לי לאושר וגם לעצב, בגלל שאני לא יכולה לתקשר איתם יותר. אני מקווה ששתינו נוכל לצור זיכרונות נעימים וחשובים ואני רוצה להשתתף בחוויות של שני בעתיד.